הזמן הצהוב

בסדרה "משפחת סמפסון", אין נושא שאי אפשר לדבר עליו. אפילו גיל המעבר, שמוזכר לעיתים כה נדירות בספרות ובקולנוע, מופיע בסדרה המפורסמת, בפרק 12 של עונה 16 הנקרא באנגלית Goo Goo Gai Pan.

סלמה בובייה (Selma Bouvier) אחת האחיות של מארג', סובלת פתאום מגלי חום כל כך חזקים שהם ממיסים את השלג שלתוכו נפלה. היא עוברת בדיקות הורמונליות, והרופא מבשר לה שהגיעה לגיל המעבר ולא תוכל יותר ללדת. סלמה נכנסת לדיכאון עמוק. עד כה לא רצתה ילדים כדי לא לקלקל את הגזרה, אך היא מאוכזבת מאד מכך שלא תוכל ללדת. הרופא מציג בפניה סרטון וידאו בו השחקן רוברט וגנר (Robert Wagner), בתור מבין גדול בנשים, מברך אותה בהגיעה לגיל שבו תוכל להגשים את עצמה. סלמה מבינה שהחיים עוד לפניה, ומחליטה לסוע לסין כדי לאמץ תינוק.

הפרק אמנם מתחיל בצורה מקורית, ומעלה נושא שלא מרבים לדבר עליו. אז מדוע ההמשך כל כך צפוי? כיצד הורגלנו לכך שאשה שחייה היו מלאי עניין וסיפוק במשך עשרות שנים פתאום מרגישה אומללה מכך שלא תוכל ללדת? איך היא הסתדרה עד עכשיו? עד גיל 45 או 50 חייתה טוב בלי ילדים, ופתאום היא לא יכולה בלי? וכשהיא נרגעת, זה מפני שהיא רואה לפניה את אפשרות האימוץ. ממש אופציה מצילת חיים!

האם לא הגיע הזמן לראות את האשה כיצור הזכאי לחיות גם בלי ללדת ילדים? נכון, ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה… אבל חיי אשה יכולים להיות גם מלאי שמחה וברכה בלי ילדים. אנחנו אוהבים לחשוב שאנו פועלים להפוך את העולם ליותר סובלני, שאנו משתדלים לקבל את האחר ואת השונה. אז האם אנחנו מוכנים לרעיון שההולדה אינה חלק בלתי נפרד מהנשיות?

600px-selma_bouvier[1]

אבי מדעי האשה

כאשר אשה מתקשה בלידה, הניתוח הקיסרי הוא לעיתים הפתרון. אך זהו פתרון זמין רק לבנות המזל המטופלות בתנאי הרפואה המתקדמים של העולם המערבי. עבור נשים עניות הנאלצות ללדת בתת-תנאים בעולם השלישי, הלידה יכולה להימשך מספר ימים (!), לסכן את חיי היולדת, ולהותיר את השורדות עם בעיות בריאות קשות.

במאה ה-19, נשים שנותרו עם פיסטולות (חיבורים בין שלפוחית השתן והנרתיק) שנגרמו מסיבוכים בלידה היו מנודות ע"י החברה, וחיות בבושה מתמדת בגלל חוסר היכולת שלהן לשלוט בסוגרים. ג'יימס מריון סימס (James Marion Sims) התחיל לטפל בנשים אלה, ולחפש פתרון למצבן.

סימס, שנחשב לאבי הגינקולוגיה ("גינקו" ביוונית "אשה", ו"לוגיה" – "לימוד, מדע") התחיל לחקור את הבעיה הרפואית תוך שהוא משתמש בשפחות שחורות בתור שפני נסיון. למרות הביקורת שיש היום על יחסו לנשים שחורות שאותן ניתח ללא הרדמה (שהיתה כבר זמינה בתקופתו), אין ספק שהוא קידם רבות את הטיפול בבעיה נשית קשה שלא נחקרה קודם לכן.

המחקרים של סימס סללו את הדרך לכירורגיה הנשית. הוא זה שהמציא את ה"ספקולום", אותו מכשיר המאפשר לבדוק את הנרתיק וצוואר הרחם, ואף לבצע בתוכם פעולות כירורגיות. בנוסף הוא קידם את המחקר בהפריה מלאכותית, ובעוד כמה תחומים רפואיים.

הוא זכה להיות הרופא הראשון בארצות הברית המונצח ע"י פסל בדמותו. הפסל נמצא בסנטרל פארק, ליד השדרה החמישית ורחוב 103:

תנו לנשים לחיות (גם למען עצמן)

הידעתן ? תופעות גיל המעבר אינן קיימות אצל החיות ! יש אמנם כמה סוגי קופים ופילים שאצלם הנקבות חוות גיל מעבר. אך לרוב אין התופעה קיימת אצל חיות, והן נשארות פוריות כל חייהן.

כמובן שניסו למצוא הסבר מדעי לתופעה, ויש הנחה המכונה "הנחת הסבתא" (grandmother hypothesis) לפיה תקופה ארוכה של אי-פוריות נותנת יתרון אבולוציוני לבני-אדם. וכך זה עובד:

א. האשה אינה מאוימת ע"י הסכנות התלויות בהריון ולידה
ב. היא יכולה להתמסר ל"השקעה הורית" ולטפח את צאצאיה

לאור העובדות הבאות:

– ההריון וההנקה מגדילים את כמות האוכל הנדרש לאשה
– הלידה מעמידה את האשה בסכנה בריאותית, בעיקר בגיל מבוגר
– לידה בגיל מאוחר מגדילה את הסיכון למחלות או נכויות אצל העובר

סוברים חלק מהאנתרופולוגים שכבר בתקופה הפרה-היסטורית הנשים המבוגרות היו פחות פוריות מהנשים הצעירות, ואולי אף לא פוריות בכלל החל מגיל מסוים.

אבל – שאלו את עצמם החוקרים – אם האשה אינה פוריה, מה כבר נשאר לה לעשות? פשוט מאד: לטפל בילדים ובנכדים! לא תאמינו, המחקרים אף הוכיחו שלצאצאים שזכו ליותר תשומת לב מהאם יש יותר סיכוי להגיע בעצמם לגיל הפוריות!

כמה נחמד מצידם שמצאו סיבה נוספת לקיומה של האשה, מלבד הולדה.

ומה דעתכם שאולי לאשה יש זכות קיום גם למען עצמה? שדווקא התקופה הלא פוריה הזו היא תקופת הפריחה שלה, התקופה שבה היא תקדיש את חייה לעצמה בלבד? מה, לא מגיע לה?

המחזיקה בגביע

מכל מוצרי ההיגיינה הנשית, הגביעונית היא אולי הידידותית ביותר לסביבה. אמנם יש טמפונים ותחבושות מכותנה אורגנית, שהם לעיתים גם רב-שימושיים. אך הגביעונית נועדה לשימוש ארוך טווח של שנים רבות, ויתכן שזו הסיבה שלא רואים אותה בפרסומות שמטרתן לעודד אותנו לקניה מחודשת של מוצר מתכלה.

הגביעונית הראשונה היתה מן הסתם מתקן חיצוני המחובר איכשהו לגוף האשה. את הגביעונית במתכונתה העכשווית פיתחה בעיקר ליאונה צ'למרס (Leona Chalmers), שחקנית וזמרת אמריקאית. לאחר הולדת בתה, התיעצה צ'למרס עם רופאי נשים, והתחילה להקדיש את זמנה לפיתוח מוצרי היגיינה בטיחותיים, נקיים ונוחים עבור קהל הנשים.

בשנת 1937 היא השיקה את הגביעונית הראשונה. המוצר לא זכה להצלחה, וזאת מכמה סיבות:
א. לקראת מלחמת העולם השניה נוצר מחסור בגומי, חומר ממנו ייצרו את הגביעונית.
ב. בתקופה זו נשים עוד נרתעו להכניס אצבעות לתוק הנרתיק.
ג. לא ניתן היה לפרסם באמצעי התקשורת מילים "גסות" המתארות את גוף האשה.
ד. החלו אז לצאת לשוק טמפונים עם מוליך, שהיוו תחרות לגביעונית.

חלפו כמה עשרות שנים, והמוצר חזר לשוק לפני כמה עשורים.
היום הגביעונית מיוצרת לרוב מסיליקון רפואי שאינו גורם לאלרגיות (אם כי יש גם גרסה מגומי), וניתן להשיגה במגוון דגמים, גדלים וצבעים.
המודעות לאיכות הסביבה והאפשרות "לשכוח" את הגביעונית למשך 12 שעות מעודדות נשים רבות להשתמש במוצר הירוק והידידותי לסביבה ולגוף.

יתכן שליאונה צ'למרס לא היתה שחקנית או זמרת גדולה. אבל על קידום מוצר שמיטיב עם נשים, האם לא מגיע לה ערך בוויקיפדיה ? מי מוכן/ה לאסוף חומר ולכתוב כתבה מתאימה ?

image

השבוע אין לך תרוץ

הסדרה "חוק וסדר – מדור מיוחד" (Law and Order – Special Victims Unit) מתארת חקירת פשעים שבוצעו על רקע מיני. מי היה מאמין שהמחזור החודשי יזכה לככב שם ?

בפרק "שיכורה" ( Intoxicated ) – פרק 19 בעונה 6 – מסופר על אשה שעושה כל שביכולתה כדי למנוע מבתה המתבגרת להיות בקשר רומנטי/מיני עם בחור צעיר. כשהאם נמצאת ללא רוח חיים, הבת מודה בהריגתה. עורכת הדין של הבחורה שולפת להגנתה טיעון מקורי: הבחורה סובלת מתסמונת קדם-ויסתית והיתה במצב של אי-שפיות זמנית בעת ביצוע העבירה.

במה מדובר ? תוהים הבלשים (גם הבלש וגם שותפתו הבלשית מעולם לא שמעו על התופעה) והפסיכולוג המשטרתי מסביר להם ממה סובלות נפגעות התסמונת. הוא מוסיף הערה מעניינת: "עשרה ימים בחודש הכל תקין" – הלוואי ומשפט זה היה חודר לתודעתם של כל המזלזלים בחומרת התופעה. כן, עשרה ימים בחודש האשה זוכה לחיים נורמלים, שאלו נא את עצמכם מה היא עוברת בעשרים הימים הנותרים.

הבחורה אף היא מסבירה את הקושי לחיות עם התסמונת, והחבר שלה מתאר בצורה מדוייקת את ההבדל בין תפקודה בימים הטובים לתפקודה בימים הקשים: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. תאור קצר אך מושלם.
הבלשים מדברים על כך שכבר היה מקרה דומה באנגליה, שם הנאשמת זכתה להקלה בעונש. עורכת הדין של הבחורה מצפה כנראה לפסיקה דומה במקרה הנוכחי. אלא שבמהלך חיפוש בדירת הנאשמת, נמצאות גלולות למניעת הריון, ועיון בטבלית הגלולות מראה שהבחורה היתה ביום השישי למחזור, ולפיכך לא יתכן שסבלה ביום זה מתסמונת קדם ויסתית.

וכך גרמו יוצרי הסדרה נזק כבד לנשים הסובלות:

סוף סוף מדברים על תופעה כואבת שכל כך חשוב למצוא לה פתרון, ואז הורסים הכל בהצגת הסיפור כרמאות אחת גדולה. תלונת שווא אחת על אונס הורסת את אמינותן של כל כך הרבה קרבנות אמיתיים. וכאן, סיפור של שקרנית אחת יגרום לכל כך הרבה צופים לחשוב שמדובר בעוד "טריק של נשים כדי לעבוד על כולם".

כל כך חבל !

images[2]

שעון-טמפון

לאחר שהתברר לנו שהצעירים כבר אינם יודעים לקרוא שעון מחוגים (כי יש שעון דיגיטלי) ואינם יודעים את לוח הכפל (כי יש מחשבון) לא נופתע לשמוע שנשים רבות כבר אינן יודעות מתי להחליף טמפון. הרי יש אפליקציה (או "יישום" למי שעדיין משתמשת בשפה העברית) שכל מטרתה לתת תזכורת דיסקרטית בנוסח "הגיע הזמן להחליף".

שם האפליקציה באנגלית tampon-timer, ובהסבה לעברית (בחרוזים!) : שעון-טמפון.

tampon_timer[1]

אפליקציה שימושית ביותר, לדברי המפרסמים. היא מונעת הלם רעלי, היא זוכרת את תאריך הווסת האחרונה, והיא גם מפרטת בכמה טמפונים השתמשנו.

האפליקציה הזו מעוררת מספר שאלות, ונתחיל בקלות שבהן :

האם אפשר לעשות בה שימוש משפחתי ?
דינג – החלפת טמפון לאמא
דונג – החלפת חיתול לתינוק

האם אפשר להרחיב אותה לתחומים קרובים ?
דינג – זמן החלפת טמפון
דונג – זמן הפסקת פיפי

האם אפשר לחבר את השעון-טמפון לשעון-שבת ?
דינג – זמן הדלקת נרות
דונג – זמן החלפת טמפון לפני שייכבה האור בשירותים

יש גם שאלה רצינית יותר :
האם לא כדאי שאהיה מודעת לגוף שלי כך שאזכור זאת בעצמי ?

אבל שאלת השאלות היא זו :
איך לעזאזל אפשר להגיע למצב שהמחזור כל כך לא מורגש, שאפשר לשכוח להחליף טמפון ?

פרס יקיר האנושות יוענק למי שיספק תשובה מתאימה.

באמת לא הייתם צריכים

לכבוד
המשווקים של מוצרי היגיינה נשית

קיבלנו בשמחה רבה ובהתרגשות גדולה את הבשורות על השיפורים שחלו בתחבושות ההיגייניות ובטמפונים, ועל הפינוקים שנוספו אליהם.

כעת יש לנו מוצרים בעלי ספיגה גבוהה

imagesCADPG3JK

המתאימים לגופנו כמו כפפה ליד

Always[1]

לכל תחבושת יש מגע של משי

AlwaysSilk_ad[1]

ובתוך כל טמפון אפשר למצוא פנינה (???)

imagesCADIBVYK

באמת, אבל באמת… לא הייתם צריכים.

מה שכן הייתם צריכים, זה לתת מידע יותר מדויק ויותר מפורט על הפרטים הטכניים של המוצר: ממה בדיוק זה עשוי, מה הנזק שזה יכול לגרום לגוף שלנו, האם זה מוצר מתכלה או פוגע באיכות הסביבה, ועוד כל מיני נתונים שאנו, הנשים הקטנות, מעוניינות לדעת וגם, תתפלאו, מסוגלות להבין.

המצער הוא שכל כך התרגלנו ליחס המשפיל שלכם בהצגת המוצרים המיועדים לנשים, שלא חשבנו אפילו להגיש תביעה על הונאה בפרסום. הרי לפי התאורים שלכם היינו אמורות לקבל משהו כזה:

image-2[1]

343 שרמוטות

"עצומת ה-343" היא עצומה שפורסמה ב-5.4.1971 בעיתון הצרפתי "לה נובל אובסרבטר". על העצומה חתמו 343 נשים צרפתיות שהעיזו להצהיר שהן עברו הפלה יזומה, מעשה שהיה אז עבירה פלילית שעונשה מאסר.

את העצומה ניסחה הפילוסופית הפמיניסטית סימון דה בובואר, והיא מתחילה כך:

"מליון נשים עוברות הפלה בכל שנה בצרפת.
הן עושות זאת בתנאים מסוכנים כי הן חייבות לעשות זאת בסתר, בעוד הפלה בפיקוח רפואי הינה תהליך פשוט.
קשר של שתיקה קיים סביב מליוני נשים אלה.
אני מצהירה שאני אחת מהן. אני מצהירה שעברתי הפלה.
אנו דורשות גישה חופשית לאמצעים למניעת הריון, וחופש לעבור הפלה".

עיתון סטירי פרסם ציור עם הכותרת "מי הכניס להריון את 343 השרמוטות?" למרבה הצער, המשפט שמטרתו היתה ללעוג לפוליטיקאים (אותם גברים שהתנגדו לחוק שיאפשר הפלות, תוך התנערות מחלקם באחריות להריון) השיג תוצאה הפוכה, והנציח כינוי גנאי לנשים האמיצות.

העצומה היוותה השראה לעצומה דומה בגרמניה, אך הישגה העיקרי היה החוק משנת 1974 שהתיר את ההפלות בצרפת. ועוד בהשראת אותה עצומה: בשנת 2012 אורגנה בצרפת מחאה נגד פשע האונס.

אז יש נשים אמיצות שמדברות על הפלות, ונשים אמיצות שמדברות על אונס. אך חסרות עדיין נשים אמיצות שידברו על המחזור החודשי, שיעזו לומר:

"אני מצהירה שאני סובלת מתסמונת קדם-ויסתית.
אני מצהירה שאני סובלת מכאבי מחזור.
אני דורשת לקבל טיפול רפואי, פיזי ולא נפשי.
אני דורשת לקבל תרופה שתקל עלי, ולא כזו שצריך לקחת במשך כל החודש כדי להקל על מספר ימים בחודש.
ואם אין תרופה כזו, אני דורשת שיממנו מחקרים רפואיים כדי למצוא אחת".

5.1-manifeste-des-343[1]

דיוקן אשה – גוף ונפש

פרידה קאלו (Frida Kahlo) היתה ציירת מקסיקנית שחיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא ציירה כ-150 ציורים, כאשר בערך שליש מהם – דיוקן עצמי. היא היטיבה להראות בדיוקן לא רק את הופעתה החיצונית, אלא גם את רגשותיה הפנימיים. והחיים סיפקו לה הזדמנויות רבות לרגשות כואבים:

בילדותה חלתה בשיתוק ילדים, אשר הותיר אותה צולעת. בגיל 18 נפצעה קשה בתאונת דרכים, שחייבה אותה לעבור סדרת ניתוחים מסובכים ותקופות שיקום ארוכות, במהלכן גילתה את כישורי הציור שלה. כל חייה (שהסתיימו בגיל 47) היא סבלה מכאבים וסיבוכים רפואיים שנבעו מאותה תאונה, שבגללה גם עברה מספר הפלות. גם נישואיה לצייר המפורסם דייגו ריברה היו אומללים. בנוסף לכך, החיים בצלו מנעו ממנה את הפרסום שהגיע לה בזכות עצמה.

פרידה קאלו שכבה חודשים ארוכים בבית חולים, מגובסת בכל גופה, כאשר מראה מעליה מאפשרת לה לראות את עצמה ולצייר את מה שהיא רואה ומרגישה. היא הסבירה שהיא מרבה לצייר את עצמה, כי "זה מה שהיא מכירה הכי טוב". הציורים שלה משקפים אישיות חזקה וגוף מיוסר. התאורים הבוטים גורמים אי-נוחות למתבונן, אך מעוררים התפעלות מיכולת תיאור הרגשות שבהם.

הציורים של פרידה קאלו מתארים היבטים רבים של החוויה הנשית הפנימית: היא מתארת את לידתה שלה, את קשריה למשפחתה, את ההפלות שעברה, את הכאבים והסבל שחוותה בגופה ובנפשה. אין עוד אשה שהצליחה לחשוף את מעמקי נשמתה באמצעות ציורים כה בוטים וכה עוצמתיים. אמנם את חוויית המחזור החודשי היא לא מתארת מפורשות, אך הדם מרוח על לא מעט ציורים בהם היא מתארת כאב פיזי ונפשי שנגרם מטיפולים רפואיים, הפלות חוזרות ואהבה נכזבת.

יחס של כבוד אכן מגיע לאשה שציירה את החוויה הנשית.

images5GWFWEBZ

הערה : לא כולם אוהבים לצפות בציורים ה"חזקים" של פרידה קאלו, לכן מופיע כאן אחד מה"עדינים" שבהם.

עוד צעד אחד קדימה

הימים הטובים של פעם… מי מתגעגע אליהם ? הרבה אנשים אולי, מעט נשים ודאי. ואם אשה אחת, בטעות, תביט לאחור בנוסטלגיה, נושיב אותה מיד לצפות ב"מד מן" (Mad Men), אחת הסדרות המצליחות ביותר (ובצדק) בשנים האחרונות. כל פרק יזכיר לה שהיא זוכה לחיות בתקופה שאשה יכולה לשלוט בחייה.

הסדרה ממחישה לנו בצורה מדהימה את ההתפתחויות של העשורים האחרונים בתחומים מגוונים. הרבה כבר נכתב על כמות עשן הסיגריות שרואים בסדרה, המתרחשת בתקופה שעוד לא היתה מודעות לסכנה שבעישון. גם שתיית האלכוהול המופרזת מפתיעה את הצופים. מעמדם של השחורים בארצות הברית, כפי שהסדרה מתארת אותו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, מעורר בנו רגשי בושה ואי-נוחות: מה, באמת, כך היה עוד לפני כמה עשורים? ואנחנו חשבנו (או רצינו לחשוב) שכבר מאות שנים שהמצב השתפר!

אך מכל מה שאפשר לראות בסדרה, ויש בה הרבה דברים יפים, אין דבר אחד שישאיר לנו הרגשה טובה כמו לצפות בהתקדמות במעמד האשה. הדרך אמנם עוד ארוכה, אך ההישגים הגדולים שהושגו מומחשים בקטעים בלתי נשכחים. הנה שתי דוגמאות נבחרות:

פגי יוצאת לדייט: פגי כבר במעמד של פרסומאית בכירה, במשרד פרסום שבו – כמובן – הגברים הם פרסומאים והנשים הן מזכירות. אבל פגי מוכשרת, הוכיחה את עצמה וזכתה לקידום. את זה יודעים רק אלה שעובדים איתה. כאשר הבחור שאיתו היא נפגשת לראשונה מתעניין במה היא עוסקת, היא עונה לו שהיא עובדת בחברת פרסום. והוא מגיב באמפתיה : "ודאי קשה להדפיס במכונה במשך יום שלם".

פגי אצל רופא נשים: פגי מגיעה לרופא נשים כדי לקבל גלולות למניעת הריון. הרופא נותן לה מרשם ומוסיף הערה: "אל תנצלי את זה יותר מדי".

נכון, גם היום גברים מרוויחים יותר מנשים על עבודה זהה, גם היום יש הטרדות מיניות והערות והצקות, אבל התקדמות היתה, והנה קטע שנותן תקווה לעוד:

בפרק 11 של עונה 5 סאלי, נערה בתחילת גיל ההתבגרות, הולכת לשירותים ורואה שקיבלה מחזור. כן, ממש כך, מראים בפרק את התחתונים המוכתמים. היא הולכת לספר לאמה, שמשכיבה אותה במיטה עם בקבוק חם. דבר כזה עוד לא ראינו בקולנוע או בטלוויזיה. האם יתכן שנשבר כאן הטאבו סביב המחזור? האם יתחילו לדבר על זה? הלוואי!

1286561-18[1]