אין מילים

משפחת בלייה (La famille Belier) הוא סרט חביב ומצחיק על משפחת חלקאים. במשפחה זו ההורים והבן הם חרשים, ורק הבת פאולה שומעת ועוזרת למשפחה לתקשר עם סביבתה. לפאולה יש כשרון נדיר למוזיקה, והיא עשויה לעזוב את משפחתה כדי לטפח את כשרונה בעיר הגדולה.

פאולה היא בת 16, ועדיין לא קיבלה מחזור. הדבר מדאיג את אמה, שמחכה בקוצר רוח שבתה תהפוך לאשה. והנה, בדיוק כשפאולה מביאה הביתה נער מכיתתה כדי לעשות יחד חזרות להופעה במקהלה, הדבר קורה! פאולה מסתגרת בשרותים, ומבקשת מהבחור לקרוא לאמה.

האמא מתרגשת מהבשורה הגדולה, וחוזרת לסלון כשהיא מנופפת במכנסי בתה המוכתמים. האבא שבדיוק מגיע מבין שבתו איבדה את בתוליה, ומתנפל באיומים על הבחור המסכן שלא מבין מה קורה. כמובן שהכל נגמר בטוב, והמחזור חוזר למקומו בשלום.

אפשר לומר שיש כאן התקדמות משמעותית ב"שיח המחזור", ושבירה אמיתית של קשר השתיקה. אם בתקופה האחרונה ראינו בסדרה "מד מן" תחתונים מוכתמים, יש לנו עכשיו הצגה ראוותנית של מכנסיים מרוחים בדם. טעם טוב לא ממש נראה פה, אך חוסר בושה בכל הקשור למחזור – יש ועוד איך.

עוד כמה הישגים כאלה ואנחנו מסודרות !

תדממי בבקשה ממקום אחר

זה בערך המסר שחברת "אינסטגרם" ביקשה להעביר לאומנית הקנדית רופי קאור (Rupi Kaur) שהעלתה תמונה של אשה שוכבת בלבוש מלא, עם כתם דם על מכנסיה ועוד כתם על הסדין.

התמונה הוסרה פעמיים, והוחזרה עם התנצלות לאחר שמחאתה של רופי קאור זכתה לתמיכה המונית.

על הערך האומנותי אפשר להתווכח, אך טענותיה של רופי קאור מוצדקות לגמרי: אם אפשר להעלות באינסטגרם תמונות של נערות (קטינות) בלבוש חושפני, ואם מראים ברחבי המדיה סדרות המכילות צלומי פצועים והרוגים (שלא לדבר על צלומי אמת שרואים בחדשות), במה היא "מפרה את תנאי השימוש" בתמונה שלה ?

תגובות רבות של צופים בתמונה מציינות "אי נוחות" מהמראה של דם המחזור. מדוע הוא מפריע לנו יותר מדם אחר ? הרי במקרים האחרים מדובר בפציעה, באלימות, ותמיד בהקשר שלילי.

כאן, כפי שמזכירה האומנית, וכפי שראוי שנזכיר לעצמנו, מדובר בדימום "שמבטיח שהאנושות תמשיך להתקיים" !

 

תמונת מחזור

"הקללה" (The Curse) זה השם שבחרה הצלמת מריאן רוזנשטהיל (Marianne Rosenstiehl) לתערוכה שהציגה בדצמבר 2014 בגלריה Le Petit Espace בפריס.

התערוכה כוללת 24 תמונות שכולן עוסקות במחזור החודשי, החל מקבלתו בפעם הראשונה ועד לפרידה ממנו בגיל המעבר. הנה תאור והסבר קצר של כמה מהתמונות:

"פגישה ראשונה אצל רופא נשים" – נערה יושבת בחדר המתנה, מצפה למפגש הראשון שיבשר לה על בוא המחזור. המסר שיועבר ישפיע על יחסה אל גופה: האם תתגאה בו או תתבייש בו ?

"החשופיות" – (חלזונות ללא קונכיה) – אמונה טפלה מאזור כפרי בצרפת של המאה ה-19, לפיה נשים במחזור צריכות ללכת בשדות ולתת לדם המחזור לזרום על האדמה, כדי להרוג חלזונות המזיקים לחקלאות.

"פייטה" – (שם כולל ליצירות אומנות שנושאן ישו בזרועות אמו) – גבר בזרועות אשה ג'ינג'ית, רמז לאמונה עתיקה שאשה המתעברת בזמן המחזור (??) מביאה לעולם ילד ג'ינג'י, שצבע שיערו מזכיר את הדם.

"סוני מדממת" – אשה יושבת על ספה, ודם על ירכיה – התייחסות לנוהג של כמה טרנסקסואלים לפצוע את עצמם פעם בחודש כדי לראות דימום ולהרגיש "אשה".

"מקורו של העולם" – הציור המפורסם של קורבה ( Courbet) ובו קמליה אדומה, פרח שבעצמו רומז לספר "הגברת עם הקמליות" של דומא הבן.

"כחוט השני שפתותייך" – זוג לאחר קיום יחסי מין, עם כתמי דם על אבריהם. יש כאן ביקורת על היחס של הדת למחזור, ורצון להראותו יותר קשור לאהבה.

"האנגלים" – מבין רגלי האשה יוצאים חיילים קטנטנים במדים האדומים של הצבא הבריטי. זהו רמז לביטוי "האנגלים באים" שבו משתמשות הצרפתיות כדי לציין את ימי המחזור, ובהרחבה – ביקורת על הדימויים הרבים בהן משתמשות נשים במקום לציין את התופעה בשמה.

"הכתם" – משקף את חרדתה של כל אשה, להכתים בגד לבן בדם המחזור.

"תשע נשים לאחר גיל המעבר" – טאבו סיום המחזור בתוך הטאבו הכללי של המחזור. גם היום, לאחר שנים רבות של פמיניזם, סיום הווסת נחשב לדבר שלילי.

בתקשורת ובקולנוע לא נחסכים מאיתנו מראות של אנשים מדממים. רק בפרסומות לנשים הצנזורה עוד עובדת. אז הנה תערוכה שחושפת את הסוד: גם דמן של נשים – אדום הוא.

הזמן הצהוב

בסדרה "משפחת סמפסון", אין נושא שאי אפשר לדבר עליו. אפילו גיל המעבר, שמוזכר לעיתים כה נדירות בספרות ובקולנוע, מופיע בסדרה המפורסמת, בפרק 12 של עונה 16 הנקרא באנגלית Goo Goo Gai Pan.

סלמה בובייה (Selma Bouvier) אחת האחיות של מארג', סובלת פתאום מגלי חום כל כך חזקים שהם ממיסים את השלג שלתוכו נפלה. היא עוברת בדיקות הורמונליות, והרופא מבשר לה שהגיעה לגיל המעבר ולא תוכל יותר ללדת. סלמה נכנסת לדיכאון עמוק. עד כה לא רצתה ילדים כדי לא לקלקל את הגזרה, אך היא מאוכזבת מאד מכך שלא תוכל ללדת. הרופא מציג בפניה סרטון וידאו בו השחקן רוברט וגנר (Robert Wagner), בתור מבין גדול בנשים, מברך אותה בהגיעה לגיל שבו תוכל להגשים את עצמה. סלמה מבינה שהחיים עוד לפניה, ומחליטה לסוע לסין כדי לאמץ תינוק.

הפרק אמנם מתחיל בצורה מקורית, ומעלה נושא שלא מרבים לדבר עליו. אז מדוע ההמשך כל כך צפוי? כיצד הורגלנו לכך שאשה שחייה היו מלאי עניין וסיפוק במשך עשרות שנים פתאום מרגישה אומללה מכך שלא תוכל ללדת? איך היא הסתדרה עד עכשיו? עד גיל 45 או 50 חייתה טוב בלי ילדים, ופתאום היא לא יכולה בלי? וכשהיא נרגעת, זה מפני שהיא רואה לפניה את אפשרות האימוץ. ממש אופציה מצילת חיים!

האם לא הגיע הזמן לראות את האשה כיצור הזכאי לחיות גם בלי ללדת ילדים? נכון, ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה… אבל חיי אשה יכולים להיות גם מלאי שמחה וברכה בלי ילדים. אנחנו אוהבים לחשוב שאנו פועלים להפוך את העולם ליותר סובלני, שאנו משתדלים לקבל את האחר ואת השונה. אז האם אנחנו מוכנים לרעיון שההולדה אינה חלק בלתי נפרד מהנשיות?

השבוע אין לך תרוץ

הסדרה "חוק וסדר – מדור מיוחד" (Law and Order – Special Victims Unit) מתארת חקירת פשעים שבוצעו על רקע מיני. מי היה מאמין שהמחזור החודשי יזכה לככב שם ?

בפרק "שיכורה" ( Intoxicated ) – פרק 19 בעונה 6 – מסופר על אשה שעושה כל שביכולתה כדי למנוע מבתה המתבגרת להיות בקשר רומנטי/מיני עם בחור צעיר. כשהאם נמצאת ללא רוח חיים, הבת מודה בהריגתה. עורכת הדין של הבחורה שולפת להגנתה טיעון מקורי: הבחורה סובלת מתסמונת קדם-ויסתית והיתה במצב של אי-שפיות זמנית בעת ביצוע העבירה.

במה מדובר ? תוהים הבלשים (גם הבלש וגם שותפתו הבלשית מעולם לא שמעו על התופעה) והפסיכולוג המשטרתי מסביר להם ממה סובלות נפגעות התסמונת. הוא מוסיף הערה מעניינת: "עשרה ימים בחודש הכל תקין" – הלוואי ומשפט זה היה חודר לתודעתם של כל המזלזלים בחומרת התופעה. כן, עשרה ימים בחודש האשה זוכה לחיים נורמלים, שאלו נא את עצמכם מה היא עוברת בעשרים הימים הנותרים.

הבחורה אף היא מסבירה את הקושי לחיות עם התסמונת, והחבר שלה מתאר בצורה מדוייקת את ההבדל בין תפקודה בימים הטובים לתפקודה בימים הקשים: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. תאור קצר אך מושלם.
הבלשים מדברים על כך שכבר היה מקרה דומה באנגליה, שם הנאשמת זכתה להקלה בעונש. עורכת הדין של הבחורה מצפה כנראה לפסיקה דומה במקרה הנוכחי. אלא שבמהלך חיפוש בדירת הנאשמת, נמצאות גלולות למניעת הריון, ועיון בטבלית הגלולות מראה שהבחורה היתה ביום השישי למחזור, ולפיכך לא יתכן שסבלה ביום זה מתסמונת קדם ויסתית.

וכך גרמו יוצרי הסדרה נזק כבד לנשים הסובלות:

סוף סוף מדברים על תופעה כואבת שכל כך חשוב למצוא לה פתרון, ואז הורסים הכל בהצגת הסיפור כרמאות אחת גדולה. תלונת שווא אחת על אונס הורסת את אמינותן של כל כך הרבה קרבנות אמיתיים. וכאן, סיפור של שקרנית אחת יגרום לכל כך הרבה צופים לחשוב שמדובר בעוד "טריק של נשים כדי לעבוד על כולם".

כל כך חבל !

עוד צעד אחד קדימה

הימים הטובים של פעם… מי מתגעגע אליהם ? הרבה אנשים אולי, מעט נשים ודאי. ואם אשה אחת, בטעות, תביט לאחור בנוסטלגיה, נושיב אותה מיד לצפות ב"מד מן" (Mad Men), אחת הסדרות המצליחות ביותר (ובצדק) בשנים האחרונות. כל פרק יזכיר לה שהיא זוכה לחיות בתקופה שאשה יכולה לשלוט בחייה.

הסדרה ממחישה לנו בצורה מדהימה את ההתפתחויות של העשורים האחרונים בתחומים מגוונים. הרבה כבר נכתב על כמות עשן הסיגריות שרואים בסדרה, המתרחשת בתקופה שעוד לא היתה מודעות לסכנה שבעישון. גם שתיית האלכוהול המופרזת מפתיעה את הצופים. מעמדם של השחורים בארצות הברית, כפי שהסדרה מתארת אותו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, מעורר בנו רגשי בושה ואי-נוחות: מה, באמת, כך היה עוד לפני כמה עשורים? ואנחנו חשבנו (או רצינו לחשוב) שכבר מאות שנים שהמצב השתפר!

אך מכל מה שאפשר לראות בסדרה, ויש בה הרבה דברים יפים, אין דבר אחד שישאיר לנו הרגשה טובה כמו לצפות בהתקדמות במעמד האשה. הדרך אמנם עוד ארוכה, אך ההישגים הגדולים שהושגו מומחשים בקטעים בלתי נשכחים. הנה שתי דוגמאות נבחרות:

פגי יוצאת לדייט: פגי כבר במעמד של פרסומאית בכירה, במשרד פרסום שבו – כמובן – הגברים הם פרסומאים והנשים הן מזכירות. אבל פגי מוכשרת, הוכיחה את עצמה וזכתה לקידום. את זה יודעים רק אלה שעובדים איתה. כאשר הבחור שאיתו היא נפגשת לראשונה מתעניין במה היא עוסקת, היא עונה לו שהיא עובדת בחברת פרסום. והוא מגיב באמפתיה : "ודאי קשה להדפיס במכונה במשך יום שלם".

פגי אצל רופא נשים: פגי מגיעה לרופא נשים כדי לקבל גלולות למניעת הריון. הרופא נותן לה מרשם ומוסיף הערה: "אל תנצלי את זה יותר מדי".

נכון, גם היום גברים מרוויחים יותר מנשים על עבודה זהה, גם היום יש הטרדות מיניות והערות והצקות, אבל התקדמות היתה, והנה קטע שנותן תקווה לעוד:

בפרק 11 של עונה 5 סאלי, נערה בתחילת גיל ההתבגרות, הולכת לשירותים ורואה שקיבלה מחזור. כן, ממש כך, מראים בפרק את התחתונים המוכתמים. היא הולכת לספר לאמה, שמשכיבה אותה במיטה עם בקבוק חם. דבר כזה עוד לא ראינו בקולנוע או בטלוויזיה. האם יתכן שנשבר כאן הטאבו סביב המחזור? האם יתחילו לדבר על זה? הלוואי!

דיסני ללא צנזורה

מי הראשון שהעז להשתמש במילה "וגינה" בסרט? כן, קשה להאמין, אבל הסרטון של אולפני וולט דיסני "סיפור המחזור"  (The Story of Menstruation) הופק בשנת 1946 (!) והיה מהסרטונים הראשונים ששודרו בבתי ספר לצורכי הדרכה חינוכית. הסרטון הופק ע"י חברה המשווקת תחבושות היגייניות, ולכן בחוברות שחולקו בבתי הספר עם הקרנת הסרטון הומלץ שלא להשתמש בטמפונים, אותם שיווקה חברה מתחרה.

כ-105 מיליון תלמידים ברחבי ארצות הברית זכו לראות בסוף שנות החמישים של המאה העשרים סרטון בו נאמר במפורש שהמחזור הוא דבר טבעי לגמרי, ושבימי המחזור אפשר לבצע את כל פעולות היום-יום כמו בימים רגילים.

יש בסרטון התייחסות למצבי הרוח הדכאוניים של המחזור (והמלצה לא להיכנע להם). יש גם הסבר כיצד העצירות מגבירה את כאבי המחזור ע"י לחץ על הרחם. בקיצור, התייחסות "מודרנית" לנושא, המוצג כדבר טבעי ופשוט.

חוץ מנקודה אחת (קטנה?): אין כאן צבע דם, כל ההפרשות מהרחם הן בצבע לבן !

 

מעניין אם הצגת "פעולות שגרתיות" (?) כמו ריקוד ורכיבה על סוסים כטבעיות לגמרי בימי המחזור, סללה את הדרך לפרסומות של ימינו, בהן פעולות אלה ממש אופייניות לימי הדימום, בהם כידוע האשה מגיעה לשיא של  אנרגיה ושמחת חיים.

דם, אש ותמרות עשן

בשורות לחובבי (סרטי) האימה : קארי חוזרת ! בסוף שנת 2013 יצא עוד סרט בסדרה, ועניינו – נקמתה של קארי.

למי שלא הזדמן לקרוא  את הספר של סטיבן קינג שיצא בשנת 1974, ו/או לראות את אחד הסרטים שנעשו בעקבותיו בשנים 1976, 1999 ו-2002 (סרטון טלוויזיה), הנה תמצית העלילה :

קארי, נערה ביישנית בת 17, סובלת מהצקות מצד חבריה לכיתה, ומהקצוניות הדתית של אמה. היא ניחנה בכוחות על-טבעיים שבהם עדיין לא למדה לשלוט. יום אחד מזמין אותה טומי, החתיך של הכיתה, למסיבת סוף השנה. היא מתחילה לפרוח ולצפות לגורלה של סינדרלה.  אלא שרוע ליבם של התלמידים מביא אותם להתעלל בה כך שהיא מתחילה לתת דרור לכוחותיה ההרסניים…

הסיפור מתחיל בטראומה שחווה קארי כשהיא מקבלת מחזור בפעם הראשונה. זה קורה אחרי שיעור התעמלות, במקלחת של בית הספר, ומכיוון שאמה הפוריטנית לא אמרה לה דבר על מה שהולך לקרות, קארי נכנסת לפאניקה ובטוחה שהיא הולכת למות מהדימום. התלמידות האחרות, שמבינות במה מדובר, לועגות לה וזורקות לה תחבושות היגייניות וטמפונים.

אמה מאשימה אותה בנעשה. לדבריה, חטאיה של קארי גרמו לכך שתחווה את תופעות גיל ההתבגרות. קארי ננעלת במחסן עם הוראה להתפלל כדי לכפר על חטאיה.

קארי מוזמנת למסיבה ביוזמת חברה שרוצה בטובתה. אלא שגם שם התלמידים מתעללים בה ע"י שפיכת דלי של דם חזיר עליה. קארי משתמשת בחושיה העל-טבעיים כדי לכלוא את כולם בבית הספר, ועוזבת את המבנה העולה בלהבות.

אז נכון שאין ספר/סרט אימה ללא שפיכת דם, אך יש משהו מקורי בהצגת המחזור הראשון כגורם לתחילתה של היסטריה הרסנית. יש כאן גם ביקורת על החינוך הפוריטני-צבוע שרואה רק היבט שלילי בתופעות הטבעיות של הגוף.

סקר שנערך בשנת 2008 קובע שהסרט משנת 1976 הוא אחד הסרטים המועדפים לצפיה ע"י המתבגרים בליל כל הקדושים (Halloween). לאור כל סרטי האימה שנעשו מאז שנות השבעים, אפשר לתהות מה מושך צעירים לצפות בסרט המלא אפקטים מיושנים. אולי משהו מחוויות גיל ההתבגרות מדבר אל ליבם ? ואולי יש עוד נערות שקבלת המחזור הראשון היה סיוט עבורן ?

קארי – הסרט

גוף האשה שלום, מדברת ואגינה

המחזה "מונולוגים מהואגינה", שנכתב ע"י איב אנסלר (Eve Ensler), מוצג ברחבי העולם מאז שנת 1996. שלוש נשים לבושות שחורים (??) – גילה אלמגור, עידית טפרסון וריקי בליך, יושבות מול הקהל ומדברות כל אחת בתורה על הנרתיק, המוזכר בעיקר בשמו הלועזי.

קל יותר היום מאשר בסוף המאה העשרים לקרוא בשמם לאיברים המוצנעים. לכן רוב הגברים שבקהל העידו שלא חשו מבוכה להזמין כרטיסים למופע ואף לבקש את הכרטיסים בקופה. אך למרות ה"פתיחות" להשתמש במילה מפורשת, מצליחות השחקניות לדקלם מספר רב של כינויים למקום ההוא "שם למטה". זהו כנראה הקטע המצחיק ביותר בהצגה.

גם למי שמעיזה לקרוא למקום בשמו, השימוש במילים הוא רק השלב הראשון בהיכרות. לפי הסיפורים המוצגים (והמבוססים על ראיונות של מאות נשים שנערכו בשנות התשעים) הנשים עדיין נרתעות אפילו להסתכל על איבריהן האינטימיים, לעיתים מתביישות בהם, והמקום נותר אפוף מסתורין.

ההצגה מבקשת לנפץ את מחסום הבושה, ולדבר בחופשיות על כל מה שקורה "שם". יש מונולוג ארוך של אשה שנאנסה, יש מונולוג על מילת נשים, ויש בסוף (סוף סוף) מונולוג על לידה.

בין לבין, יש הרבה מאד מונולוגים הקשורים למין. האשה ורגשותיה, האשה ושאיפותיה, האשה וחלומותיה – וכל מה שקשור למיניות האשה. כאן אפשר למצוא גם כמה קטעים מביכים.

המחזה מנסה "לסגור חשבון" עם גברים אלימים, גברים שוביניסטים, גברים אנוכיים. הצגת הנרתיק כאיבר שיש לו כח משלו, איבר יפה שיש להתגאות בו, באה לעודד נשים לצבור בטחון עצמי, לא להיכנע לאלימות, ולעמוד על זכויותיהן.

רק דבר קטן, שולי, זניח, ואולי לא ממש שייך לעניין – לא הוזכר כלל. זהו המחזור החודשי. אבל על זה, כידוע, לא מדברים.