אמא לא אדמה

עד לפני כמה מאות שנים חשבו שחלקה של האשה ביצירת העובר דומה לתפקידה של האדמה בגידול צמחים. ההנחה היתה שהעובר נוצר מזרעו של הגבר, וגוף האשה מספק רק את הקרקע להתפתחותו.

במאה ה-16 גילה גבריאל פלופיו את קיומן של החצוצרות, אך תפקידן עדיין לא הובן. רק במחצית השניה של המאה ה-17 הבין רנייה דה גרף ( Reinier de Graaf), רופא ואנטומיסט הולנדי, את תפקיד הביצית. מלבד ההתקדמות בידע, יש כאן צעד גדול קדימה במעמדה של האשה. מ"קרקע", "חממה", "כלי קיבול" וכו', היא הפכה לבעלת חשיבות לא פחותה (כך במאה ה-17) מזו של הגבר ביצירת העובר.

דה גרף לא היה הראשון שהבחין בקיומה של הביצית, אך היה זה שהשכיל להבין את תפקידה. הוא תרם רבות להבנת "מסלולה" של הביצית, ולתיאור תפקידו של הזקיק. בשל כך זכה שהזקיק השחלתי, בשלבו הבוגר, נקרא על שמו.

(3) : זקיק על שם גרף (זקיק גרפיאני)

מלך המוליך

הטמפון אינו המצאה חדשה. כבר בתרבויות עתיקות נשים היו מכניסות לנרתיק ספוגי ים, עשבים שונים או מקלות עץ עטופים בצמר גפן, בפשתן או בצמר לספיגת דם המחזור.

בתקופות יותר קרובות אלינו, נהגו להשתמש בתחבושות היגייניות עשויות בד, אותן היו מכבסים לשימוש חוזר. אי הקפדה על כללי היגיינה יכלו לגרום לזיהומים, והתחבושות עצמן לא היו כל כך נוחות.

רופא בשם ארל הס (Earle Haas) החליט לעזור לנשים להתמודד עם המחזור, תוך הקפדה על היגיינה. הוא פיתח את הטמפון המודרני, כרית מכותנה דחוסה שלאורכה תפור חוט המאפשר את הוצאתה ללא הכנסת אצבעות לנרתיק. אך מה עם הכנסת אותה כרית לנרתיק? בשנת 1931 רשם ד"ר הס פטנט על המוליך, מתקן שחסך מנשים נגיעה בנרתיק בעת הכנסת הטמפון, ואיפשר שמירת היגיינה מירבית.

מתברר שד"ר הס הקדים את זמנו, ולא הצליח לשווק את המצאתו. הוא מכר אותה בסכום נמוך יחסית (עליו התחרט בהמשך) לאשת עסקים גרמנית, שעמלה והצליחה לשווק את הטמפון בגרסה שאנו מכירות היום.

עם השנים חלו כמה שינויים בחומרים מהם מורכבים הטמפונים (ויסקוזה במקום כותנה) והמוליכים (פלסטיק או קרטון), ועל כל אריזה נוספה אזהרה על הסיכון לחלות בתסמונת ההלם הרעלי. אך הטמפון עם המוליך הוא עדיין מוצר ההיגיינה הנשית הנפוץ ביותר.

ומה עם ד"ר הס? הוא הספיק להמציא גם התקן למניעת הריון, והמשיך לאורך השנים לנסות ולשכלל את הטמפון עם המוליך. העיתון הלונדוני Sunday Times קבע בשנת 1969 שד"ר הס הוא אחד מאלף האנשים המשפיעים במאה העשרים.

עזר כנגדה

מה קורה כשגבר מתבונן באשתו, מבחין במצוקתה, מנסה לעזור לה ולנשים אחרות? לעיתים הוא נאלץ להילחם בהתנגדות של אותן נשים, ולעזור להן בעל כורחן.

זהו הסיפור של ארונשלם מורוגננתם ( Arunachalam Muruganantham ) תושב הודו שראה את אשתו מלקטת סמרטוטים ברחבי הבית. הוא שאל אותה למה היא צריכה אותם, והיא הסבירה לו שהיא עושה בהם שימוש חוזר בזמן המחזור, כי תחבושות היגייניות יקרות מדי וקנייתן תבוא על חשבון קניית חלב לבני הבית.

מורוגננתם, אדם פשוט שלא סיים בית ספר ועבד בעבודות מזדמנות, נרתם למבצע רציני: למצוא דרך להוזיל את מוצרי ההגיינה הנשית כך שיהיו זמינים לכל תושבות הודו, במקום ל-10% בלבד כפי שהיה עד כה. הוא התחיל לחקור את הנושא וניסה לפתח מוצרים. הוא נעזר תחילה באשתו ובאחיותיו, אך תוך זמן קצר בנות המשפחה התביישו בתחביב שלו, אשתו ואמו עזבו אותו, והוא נאלץ לחפש סטודנטיות שמוכנות לנסות את מוצריו, שאותם בחן גם על עצמו(!)

הוא עמד באתגר, ופיתח מכונה שמייצרת בקלות תחבושות היגייניות. ההמצאה זיכתה אותו בפרס. הוא רשם עליה פטנט, אך סירב להרוויח מזה כסף והחליט לוותר על זכויות יוצרים, כדי שהמכונה תהיה נגישה לנשים עניות. כיום היא בשימוש ב-23 ממדינות הודו, שם כ-600 מכונות מייצרות תחבושות במחיר זול פי 3 ממחיר החברות המובילות.

מגזין טיים רואה בו את אחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם בשנת 2014.

הנה סרטון (באנגלית) בו הוא מציג את סיפורו בהומור ובחן. האין הוא אחד מידידיה הטובים ביותר של האשה?

אבי מדעי האשה

כאשר אשה מתקשה בלידה, הניתוח הקיסרי הוא לעיתים הפתרון. אך זהו פתרון זמין רק לבנות המזל המטופלות בתנאי הרפואה המתקדמים של העולם המערבי. עבור נשים עניות הנאלצות ללדת בתת-תנאים בעולם השלישי, הלידה יכולה להימשך מספר ימים (!), לסכן את חיי היולדת, ולהותיר את השורדות עם בעיות בריאות קשות.

במאה ה-19, נשים שנותרו עם פיסטולות (חיבורים בין שלפוחית השתן והנרתיק) שנגרמו מסיבוכים בלידה היו מנודות ע"י החברה, וחיות בבושה מתמדת בגלל חוסר היכולת שלהן לשלוט בסוגרים. ג'יימס מריון סימס (James Marion Sims) התחיל לטפל בנשים אלה, ולחפש פתרון למצבן.

סימס, שנחשב לאבי הגינקולוגיה ("גינקו" ביוונית "אשה", ו"לוגיה" – "לימוד, מדע") התחיל לחקור את הבעיה הרפואית תוך שהוא משתמש בשפחות שחורות בתור שפני נסיון. למרות הביקורת שיש היום על יחסו לנשים שחורות שאותן ניתח ללא הרדמה (שהיתה כבר זמינה בתקופתו), אין ספק שהוא קידם רבות את הטיפול בבעיה נשית קשה שלא נחקרה קודם לכן.

המחקרים של סימס סללו את הדרך לכירורגיה הנשית. הוא זה שהמציא את ה"ספקולום", אותו מכשיר המאפשר לבדוק את הנרתיק וצוואר הרחם, ואף לבצע בתוכם פעולות כירורגיות. בנוסף הוא קידם את המחקר בהפריה מלאכותית, ובעוד כמה תחומים רפואיים.

הוא זכה להיות הרופא הראשון בארצות הברית המונצח ע"י פסל בדמותו. הפסל נמצא בסנטרל פארק, ליד השדרה החמישית ורחוב 103:

המחזיקה בגביע

מכל מוצרי ההיגיינה הנשית, הגביעונית היא אולי הידידותית ביותר לסביבה. אמנם יש טמפונים ותחבושות מכותנה אורגנית, שהם לעיתים גם רב-שימושיים. אך הגביעונית נועדה לשימוש ארוך טווח של שנים רבות, ויתכן שזו הסיבה שלא רואים אותה בפרסומות שמטרתן לעודד אותנו לקניה מחודשת של מוצר מתכלה.

הגביעונית הראשונה היתה מן הסתם מתקן חיצוני המחובר איכשהו לגוף האשה. את הגביעונית במתכונתה העכשווית פיתחה בעיקר ליאונה צ'למרס (Leona Chalmers), שחקנית וזמרת אמריקאית. לאחר הולדת בתה, התיעצה צ'למרס עם רופאי נשים, והתחילה להקדיש את זמנה לפיתוח מוצרי היגיינה בטיחותיים, נקיים ונוחים עבור קהל הנשים.

בשנת 1937 היא השיקה את הגביעונית הראשונה. המוצר לא זכה להצלחה, וזאת מכמה סיבות:
א. לקראת מלחמת העולם השניה נוצר מחסור בגומי, חומר ממנו ייצרו את הגביעונית.
ב. בתקופה זו נשים עוד נרתעו להכניס אצבעות לתוק הנרתיק.
ג. לא ניתן היה לפרסם באמצעי התקשורת מילים "גסות" המתארות את גוף האשה.
ד. החלו אז לצאת לשוק טמפונים עם מוליך, שהיוו תחרות לגביעונית.

חלפו כמה עשרות שנים, והמוצר חזר לשוק לפני כמה עשורים.
היום הגביעונית מיוצרת לרוב מסיליקון רפואי שאינו גורם לאלרגיות (אם כי יש גם גרסה מגומי), וניתן להשיגה במגוון דגמים, גדלים וצבעים.
המודעות לאיכות הסביבה והאפשרות "לשכוח" את הגביעונית למשך 12 שעות מעודדות נשים רבות להשתמש במוצר הירוק והידידותי לסביבה ולגוף.

יתכן שליאונה צ'למרס לא היתה שחקנית או זמרת גדולה. אבל על קידום מוצר שמיטיב עם נשים, האם לא מגיע לה ערך בוויקיפדיה ? מי מוכן/ה לאסוף חומר ולכתוב כתבה מתאימה ?

דיוקן אשה – גוף ונפש

פרידה קאלו (Frida Kahlo) היתה ציירת מקסיקנית שחיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא ציירה כ-150 ציורים, כאשר בערך שליש מהם – דיוקן עצמי. היא היטיבה להראות בדיוקן לא רק את הופעתה החיצונית, אלא גם את רגשותיה הפנימיים. והחיים סיפקו לה הזדמנויות רבות לרגשות כואבים:

בילדותה חלתה בשיתוק ילדים, אשר הותיר אותה צולעת. בגיל 18 נפצעה קשה בתאונת דרכים, שחייבה אותה לעבור סדרת ניתוחים מסובכים ותקופות שיקום ארוכות, במהלכן גילתה את כישורי הציור שלה. כל חייה (שהסתיימו בגיל 47) היא סבלה מכאבים וסיבוכים רפואיים שנבעו מאותה תאונה, שבגללה גם עברה מספר הפלות. גם נישואיה לצייר המפורסם דייגו ריברה היו אומללים. בנוסף לכך, החיים בצלו מנעו ממנה את הפרסום שהגיע לה בזכות עצמה.

פרידה קאלו שכבה חודשים ארוכים בבית חולים, מגובסת בכל גופה, כאשר מראה מעליה מאפשרת לה לראות את עצמה ולצייר את מה שהיא רואה ומרגישה. היא הסבירה שהיא מרבה לצייר את עצמה, כי "זה מה שהיא מכירה הכי טוב". הציורים שלה משקפים אישיות חזקה וגוף מיוסר. התאורים הבוטים גורמים אי-נוחות למתבונן, אך מעוררים התפעלות מיכולת תיאור הרגשות שבהם.

הציורים של פרידה קאלו מתארים היבטים רבים של החוויה הנשית הפנימית: היא מתארת את לידתה שלה, את קשריה למשפחתה, את ההפלות שעברה, את הכאבים והסבל שחוותה בגופה ובנפשה. אין עוד אשה שהצליחה לחשוף את מעמקי נשמתה באמצעות ציורים כה בוטים וכה עוצמתיים. אמנם את חוויית המחזור החודשי היא לא מתארת מפורשות, אך הדם מרוח על לא מעט ציורים בהם היא מתארת כאב פיזי ונפשי שנגרם מטיפולים רפואיים, הפלות חוזרות ואהבה נכזבת.

יחס של כבוד אכן מגיע לאשה שציירה את החוויה הנשית.

הערה : לא כולם אוהבים לצפות בציורים ה"חזקים" של פרידה קאלו, לכן מופיע כאן אחד מה"עדינים" שבהם.

הצוות לשחרור האשה

אם נשאל מהי המצאה ששינתה את פני האנושות, הגבר יציין כדוגמה את הגלגל, והאשה… את הגלולה. כי איך נראו חיי אשה לפני עידן הגלולה? הרבה הריונות לא רצויים, הרבה הפלות (חלקן בתת-תנאים ובסיכון חיים) ואחרון אחרון אך ממש לא חביב – כאב המחזור, שעד היום לא נמצאה לו הקלה יעילה יותר מהגלולה.

תודה ענקית מגיעה לד"ר גרגורי פינקוס (Gregory Pincus) שאמנם התבסס על עבודות חוקרים שקדמו לו, אך היה הראשון שהצליח לייצר גלולה פעילה באמת. אך אל לנו לשכוח שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה, ובמקרה של המצאה חשובה כמו הגלולה – אפילו שתי נשים.

האשה הראשונה שנלחמה למען רעיון פיתוח הגלולה היתה מרגרט סנגר (Margaret Sanger), אחות במקצועה, ופעילה למען זכויות האשה. בשנת 1951 היא הצליחה לשכנע את ד"ר פינקוס, שהיה מומחה בעל שם עולמי בזכות עבודותיו בנושא ההורמונים, לחקור פיתוח של הורמון סינתטי למניעת הריון. ד"ר פינקוס האמין כבר אז שההפסקה הטבעית של הביוץ בתקופת ההריון קשורה לפעולת הורמון הפרוגסטרון, ושאספקת הורמון סינתטי דמוי פרוגסטרון לגוף יביא למניעת ביוץ, ומכאן למניעת הריון.

בשנים 1951 ו-1952 הארגון האמריקאי לתכנון המשפחה מימן את מחקרו של ד"ר פינקוס. למרות שהוכח סיכוי סביר להגיע לתוצאות חיוביות, הארגון לא הסכים להמשיך ולסבסד את המחקר. כאן נכנסה לתמונה האשה השניה, הלא היא קתרין מק-קורמיק (Katharine McCormick), יורשת עשירה ופעילה למען זכויות נשים, שהסכימה בשנת 1953 לסבסד את המשך המחקר בסכום שהגיע בסופו של דבר לכמה מליוני דולרים. המעבדה שאיתה עבד ד"ר פינקוס הסכימה אמנם לספק את חומרי הגלם (ההורמונים), אך הסבסוד כולו הגיע מקתרין מק-קורמיק, ולא התקבלה שום עזרה ממשלתית.

הגרסה הראשונה של הגלולה שווקה בסוף שנות החמישים. בשנים שעברו מאז חלו הרבה שינויים בהרכבה, והיא היום הרבה יותר מותאמת לגוף האשה. למרות כל הביקורות שהושמעו ועדיין מושמעות נגדה, ועל אף כל חסרונותיה, הגלולה היוותה את הצעד המשמעותי ביותר בשיפור מעמד האשה.

תרועת החצוצרות

גבריאל פלופיו ( Gabriele Falloppio ) חי באיטליה במאה ה-16, ונחשב בתקופתו לאחד המומחים הגדולים לרפואה ואנטומיה.

הוא תיאר בדיוק רב את מבנה האוזן הפנימית, ואחת התעלות הנמצאות בה נושאת את שמו.

מעניין שגם  האיבר שגילה בגוף האשה מתקשר בשמו ובצורתו לנושא השמיעה, והכוונה כאן לחצוצרות.

בגוף האשה ישנן שתי "חצוצרות", היוצאות כל אחת מצד אחר של הרחם, ופונות כל אחת לאחת השחלות (אליהן אינן מחוברות ישירות). אורכה של כל חצוצרה הוא כ-7 עד 14 ס"מ.

הנה התרשים : 

 הביצית מתפתחת בשחלה, ומשם עוברת לחצוצרה. ה"ריסים" שמצפים את החצוצרה דוחפים את הביצית אל הרחם. בהיותה בחצוצרה הביצית יכולה להיות מופרית, ואז היא משתרשת ברחם ומתפתח היריון.

באנגלית החצוצרות נקראות  Fallopian Tubes  ונחמד שמנציחים את שמו של האנטומיסט שגילה אותן.

אבל יש גם דבר נחמד בכינוי "חצוצרות". אם נחשוב על הדבר המדהים שקורה בכל חודש בגוף האשה, ונזכור שבכל חודש מבשילה ביצית שעשויה להיות מופרית ולהביא לעולם אדם חדש, האם לא ראוי שהיא תלווה מהשחלה אל הרחם בתרועת חצוצרות ?

אנחנו יודעות את שמה

כל המיחושים האלה שלפני המחזור… עייפות, כאבי ראש, מצבי רוח, נפיחות בחזה, כאבי בטן – אנחנו מכירות את התופעה, ויודעות  את שמה : תסמונת קדם ויסתית.

אך האם אנו יודעות את שמה של האשה שהבינה והסבירה שיש כאן תופעה פיזיולוגית, ושקראה לתופעה הזו בשם ?

ד"ר קתרינה דלטון  (Katharina Dalton)  שנפטרה לפני כעשור, היתה חלוצה במחקר התסמונת הקדם ויסתית. בתחילת שנות החמישים פיתחה תיאוריה מהפכנית, לפיה מקורה של התסמונת בחוסר איזון הורמונלי, ולא כפי שהיה מקובל לחשוב – בבעיה נפשית או פסיכולוגית. עד לאותה תקופה, כאשר אשה התלוננה על הבעיה, הסבירו לה ש"זה בראש שלה", התעלמו ממנה או שלחו אותה לפסיכולוג, פסיכיאטר, או כל מטפל שיוכל לגרום לה להבין שהבעיה לא ממש קיימת, שזה רק "נדמה לה".

ד"ר דלטון היתה הראשונה שהוכיחה קשר בין התסמונת הקדם ויסתית לבין בעיות רפואיות כגון אסטמה, אפילפסיה, מיגרנה, דיכאון, ואלימות יתר. היא אף העידה במשפטם של נשים שזכו להקלה בעונש על עבירות אלימות שביצעו בהיותן במחזור.

היא גם הוכיחה שבעיות פוריות ודיכאון לאחר לידה יכולים להיגרם ממחסור בהורמונים, או מחוסר יכולתו של הגוף להשתמש בהורמונים בצורה מאוזנת. היא עודדה את השימוש בפרוגסטרון מהצומח ("הורמונים זהים ביולוגית") במקום שימוש בפרוגסטרון סינתטי, שיש לו תופעות לוואי.

ד"ר דלטון כתבה 13 ספרים, המפורסם שבהם הוא "פעם בחודש" ( Once a Month, Understanding and Treating PMS)  וכמאה מאמרים מדעיים. היא היתה הראשונה שהתייחסה ברצינות לכאבן של נשים לקראת המחזור, הראשונה שהגדירה את הבעיה וחיפשה לה פתרון.

בוויקיפדיה באנגלית מוקדשות שתי שורות לד"ר קתרינה דלטון. בשאר השפות אין כלום. מגיע לה יותר מזה. מגיע לה שנדע את שמה.