קטגוריה: המקור במקורות

מה סוג הדם שלך ?

טהרת המשפחה היא אחת המצוות החשובות ביהדות. מלבד ההיבטים הרוחניים / פילוסופיים שבה, מכילה המצווה לא מעט הוראות מעשיות. אחד ה"פרטים" אליהם מתייחסת התורה הוא סוג הדימום של האשה. יש דימום ההופך את האשה ל"נידה", ודימום ההופך אותה ל"זבה", וההבדל בין דימום לדימום משפיע על הלכות הטהרה.

מהי נידה ?
"ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנידתה…" (ויקרא פרק ט"ו פסוק י"ט)
זהו מצב שאשה מקבלת ווסת בזמן הרגיל. לאחר שבעה ימים מתחילת הדימום, אם הוא פסק, היא טובלת במקווה ונהיית טהורה.

מהי זבה ?
"ואשה כי ישוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה או כי תזוב על נידתה כל ימי זוב טומאתה כימי נידתה תהיה טמאה היא… ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תיטהר" (ויקרא פרק ט"ו פסוקים כ"ה וכ"ח)
זהו מצב של דימום מחוץ לימי הווסת, כלומר בימים 8 עד 18 למחזור. (בימים אלה הדימום "חשוד" ומעיד כנראה על בעיה רפואית). במקרה זה האשה צריכה לחכות לסוף הדימום, לספור שבעה ימים ללא דימום, ורק אז לטבול במקווה ולהיטהר.

imagesX1UVUCE1

בימינו מתייחסים לכל דימום כאל מצב של "זבה". עם תום הדימום (אך לא פחות מארבעה או חמישה ימים, תלוי בעדות) האשה סופרת שבעה ימים "נקיים" וטובלת.

מודעות פרסומת

עונשה של זו

חוה אכלה מפרי העץ האסור, ונענשה בעונש מורכב, ואפשר אפילו לומר – בסדרה שלמה של קללות:

"אל האשה אמר:
הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".
(בראשית ג' ט"ז)

גם אם נשאיר בצד את החלק השני של המשפט, המתייחס לקשר שבינו לבינה, יש מספיק מרכיבים בחלק הראשון כדי לתת לכל המפרשים (גברים, כמובן) דרכים מגוונות לסגור חשבון עם האשה המפתה.

רש"י מפרק את הקללה לגורמים:

עצבונך – זה צער גידול בנים
והרונך – זה צער העיבור
בעצב תלדי בנים – זה צער הלידה

אבן עזרא מוסיף משלו:

עצבונך – בעת העינוי בצאת דם בתולים

סליחה, רבותי, לא שכחתם מרכיב מהותי בנשיות ?

או, הנה, ספורנו חשב על זה:

הרבה ארבה עצבונך – דם הנידות
בעצב תלדי בנים – תגדלי אותם בצער יותר משאר בעלי חיים

זה באמת נראה הגיוני יותר, כל הקללות פה לפי סדר הופעתן בחיים. אז אפשר לסכם:

עצבונך – דם המחזור, דם הבתולין
הרונך – הריון ולידה
בעצב תלדי בנים – גידול הילדים

ולאחר כל הפרוט הזה, לא רק שבעצב תלדי בנים, גם קשה לומר שבשמחה תלדי בנות !

12-serpent-and-eve-rodin[1]

בציור המעניין של רודן ( Rodin ) אפשר לראות את הנחש בדמות הקללה המחלחלת בכל גופה של האשה.

לקראת כלה

הרבה כבר נאמר על הצורך להכיר את גופנו. ועדיין, אפשר לשמוע מסביבנו כל כך הרבה משפטים המראים על בורות הנשים בכל הנוגע לגופן !  נשים רבות רחוקות מלהבין (או אפילו להתעניין) בתהליכים הנשיים שעובר הגוף, שלא לדבר על נשים שאינן מודעות למבנה הגוף עצמו.

אחד המצבים הרגישים בחיי אשה הוא הכניסה לחופה. לצד השמחה, זהו מעמד שמלווה בהרבה מתח והתרגשות. המצב רגיש יותר אם מדובר באשה ללא נסיון מיני, ועדין במיוחד אם היא מעוניינת לשמור על טהרת המשפחה.

עם ההרשמה לנישואין, נקבעת גם פגישה עם "מדריכת כלות". אך מה תעשה אותה כלה שאינה יודעת היכן בדיוק נמצא מה שנקרא "אותו מקום" ? איך היא תתחיל את הבדיקות שלקראת החתונה ? איך היא תתגבר על הבושה ותשאל את מה שאינה יודעת ? ברור שלא רק הכרת מבנה הגוף חשובה כאן, אלא גם טיפת נסיון מעשי תעזור מאד. לכן כדאי לכל נערה להתנסות בשימוש בטמפון, גם אם היא תבחר להשתמש בפועל באמצעי הגנה אחר.

עוד נקודה שיכולה להיות בעייתית : המפגש עם מי המקווה. הרבה שמועות  יש על המקום הזה, וטוב יהיה לארגן לנערות בתיכון סיור במקווה, ולו רק כדי להפיג את החששות ממים מלוכלכים ושאר השמצות. גם מפגש עם בלנית נחמדה יכול להקל על החוויה.

ומה לגבי הטבילה עצמה ? מי שנכנסת בקלות למים לא תבין זאת, אך יש נשים הפוחדות מהמים, וכל הסבר הגיוני על עומק המים במקווה וחוסר הסכנה שבטבילה לא יסלק את הפחד. כאן צריך לחשוב על הפתרון שנים רבות מראש, ולעודד לימודי שחיה. זאת כדי למנוע מצב שהכלה בערב חתונתה תתעכב זמן ממושך מאד במקווה עד שתאזור אומץ להיכנס למים (כן, זה קורה! ), או גרוע מכך, שלא תוכל לטבול כלל, וכבר הגיע לאזני סיפור אמיתי לגמרי על אשה שהיתה נכנסת למקווה ויוצאת ממנו מבלי שטבלה, ובעלה שחיכה בחוץ סבר לתומו שהיא מותרת לו.

הרבה כבר נאמר על הצורך להכיר את גופנו, אך עדיין לא נאמר מספיק. לכן נמליץ לכל האמהות לדאוג שבתן תכיר את גופה ותאהב את גופה. זה חלק מההכנה שלה לחיים, ובעיקר לחלק הזה של החיים שבו היא מתרחקת מאמא.

ושיהיה במזל טוב !

291m-1[1]

האדום האדום הזה

מי שאינה נצר לשושלת מלוכה, או לפחות שחקנית בפרסומת לתחבושות היגייניות, דמה מן הסתם בצבע אדום. גוונים רבים יש לו לצבע הזה. וכדי להבחין בין דם להפרשות אחרות, תיארו חז"ל מספר צבעים של דם (אשר מטמא את האשה והופך אותה לנידה) וצבעים שאינם של דם (ולפיכך הם טהורים).

במסכת נידה (י"ט, א') מובא שיש חמישה צבעי דם שמטמאים: "האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכ[יין] מזוג".

השיטה המקורית היתה להשוות בין צבע ההפרשה החשודה לבין מקורות שונים שהוגדרו ע"י חז"ל כצבע דם. עם הזמן, בגלל היעדר הבקיאות המתאימה, נקבע שכל צבע הנוטה לאדמומיות הוא דם נידה.

וכך מתואר הצבע המטמא בספר "טהרת בת ישראל", המתמצת את הילכות הנידה בימינו:

"כל מראה אדום, בין אם הוא כהה מאד, בין אם הוא ורוד, וכל מראה הנוטה לאדמימות, הרי הוא טמא. וכן כל מראה שחור טמא הוא. כל מראה, שאין להסתפק בו באדמימות כלל, כגון הלבן, הירוק, הכחול, או הכתום כחלמון ביצה, או כשעווה, או כאתרוג, אם אין בו טיפה אדומה, הרי הוא טהור".

באופן כללי, שחור ואדום הם צבעים של דם, בעוד חום וצהוב הם צבעים של הפרשות אחרות. לא תמיד פשוט להבדיל בין גוון אחד של אדום לגוון אחר, וישנם רבנים העוברים הכשרה שהופכת אותם למומחים בנושא. לאחרונה התחילו לפעול בתחום זה גם נשים הנקראות "בודקות טהרה".

מעניין, פתאום שמו לב שגם נשים קשורות לעניין…

אז בואו נמתין למומחית שגם תכתוב על זה ספר, שייקרא אולי : "חמישים גוונים של אדום".

Color_icon_red.svg[1]

פיה מלא דם

לא פעם מתבררת משמעותו של הכתוב רק בסופו. אולם בכל מה שנוגע למעמד האשה בכלל, ומעמד האשה ביהדות בפרט, הפתיל קצר והסבלנות מועטה. כבר במילים הראשונות נשים נוטות לזעוק נגד אפליה / הדרת נשים / קיפוח נשים / שוביניזם / שנאת נשים / אנטי פמיניזם וכו' המצויים בטקסט.

זוהי הזדמנות מצויינת לשלוף ביטויים וססמאות מוכרים : "חשכת ימי הביניים" "שלא עשני אישה" "איראן זה כאן" ועוד.

ציטוט פחות מוכר, אך שווה בדיקה, אפשר למצוא  בתלמוד הבבלי :

"אשה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה" (מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד א).

שאלה : איזו אשה לא תתקומם על הצגתה ככלי מלא צואה, שפיו (התחתון) שותת דם ?

תשובה : אותה אשה שקראה בפרקי אבות (פרק ג' משנה א') את המשפט המצוטט בכל לוויה כתזכורת לאפסיותו של האדם : "דע מאין באת… מטיפה סרוחה". אם את זרעו של הגבר העיזו חז"ל לכנות "טיפה סרוחה", מה נבוא אליהם בטענות על תאור בוטה של גוף האשה, גם כאשר יזכירו לנו את תפקודו הפיזיולוגי הלא ממש נעים ?

ומכאן לשאלה המתבקשת באמת :  מהי מטרת התאור הנ"ל ? התשובה נמצאת בסוף המשפט עצמו : "והכל רצין אחריה". כלומר, אחרי אותה אשה שהיא כחמת מלאה צואה, אחרי אותה אשה שפיה מלא דם  – רצים כל הגברים. אז מי אמור להעלב כאן ?

וצוחקת מי שקראה עד המילה האחרונה.

כדרך כל אשה

במחנה נוער התלוננה נערה אחת על כאבי בטן. שאלה אותה תיירת אמריקאית : יש לך… (לא זכרה איך אומרים בעברית "מחזור")… מה שיש לנשים ?

המחזור, חלק בלתי נפרד מחייה של אשה, כבר כונה "אורח כנשים" בהקשר של שרה אימנו. בתקופה מעט מאוחרת יותר, מגיע תורה של רחל אימנו לקבוע מטבע לשון. הנה ציטוט מספר בראשית (פרק ל"א, פסוקים ל"ד ל"ה) :

"ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא. ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי…"

וכך מסביר הרמב"ן את דבריה של רחל :

"לא הבינותי מה התנצלות זה. וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו? אולי אמרה כי ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא חולה בבוא האורח כי כן דרכן, וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והאורח יכבד עליהם מאד."

הרמב"ן מכיר בתופעת כאבי המחזור הנפוצים אצל נשים "כי כן דרכן". הוא אף סובר שנשים שילדו פחות (כמו רחל שבינתיים ילדה רק את יוסף) מדממות פחות (???) וסובלות יותר (???).

אולם בהבנת הביטוי "דרך נשים" כ"מחזור", מתעוררות שתי שאלות :

1.       האם סביר שרחל אומרת במפורש לאביה שהיא במחזור ? האין זה דיבור לגמרי לא צנוע ?

2.       זמן קצר לאחר מכן רחל יולדת את בנימין, וסביר להניח שהיתה בהריון מתקדם כשדיברה עם אביה.

רוב המפרשים מחשיבים את הביטוי "דרך נשים" כנרדף ל"אורח כנשים". אך האם לא פשוט יותר להבין "דרך נשים" כ"הריון" ? כך ברור כיצד רחל יולדת זמן קצר לאחר מכן, ובעיקר ברור כיצד היא יכולה לומר לאביה, בצניעות מוחלטת, שאינה יכולה לקום מהגמל.

בעצם, מה כל כך ברור ? שאפשר לדבר על הריון, אבל לא על מחזור ? כי מחזור זה גשמי, והריון זו חוויה רוחנית ? כי המחזור בא מהגוף, וההריון מרוח הקודש ?

אוי לנו שאנו חיות בתקופה שבה אפשר לשתף את כל העולם בפרטי פרטים של חוויות מחדר הלידה, ואין אפשרות לומר משפט פשוט כמו "סליחה שאני לא קמה, אני במחזור".

העדנה שלאחר הבלות

תוחלת החיים של האשה גבוהה מזו של הגבר. בתאוריה, זוג המעוניין להזדקן יחד "עד הסוף" צריך להיות מורכב מגבר הצעיר בכמה שנים מהאשה. בפועל המצב שונה לגמרי, והזוגות בהם האשה אינה צעירה מהגבר הם מיעוט. הסיבה היא בדרך כלל חברתית, אך מכיוון שלא נעים להודות בכך, התרוץ הנפוץ ביותר הוא עניין הפוריות.

נכון שכבר בשנות השלושים לחייה חלה ירידה ניכרת ברמת הפוריות של האשה, אך היום יודעים שגם פוריות הגבר כפופה לגיל. ממעיטים לדבר על זה, כי הקשר בין פוריות לגבריות הוא טאבו גדול יותר מאשר הקשר בין פוריות לנשיות.

בספר בראשית (פרקים י"ז, י"ח ו-כ"א) מסופר על אברהם ושרה המתבשרים כי יוולד להם בן. למרות תוחלת החיים הגבוהה יחסית בתקופה זו (אברהם חי 175 שנה ושרה 127 שנה) הם כבר נחשבים למבוגרים בעת קבלת הבשורה: אברהם בן 100 ושרה בת 90. 

הנה תגובתו הראשונה של אברהם: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". והנה ההסבר: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים" (למען הסר ספק בקשר לגילם המופלג, מודגש כי שרה כבר לא מקבלת מחזור).

תגובתה של שרה: "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן". כמו אברהם שציין גם את גילו וגם את גיל אשתו, כך שרה לא נמנעת מלהזכיר שגם בעלה זקן. נתון זה מודגש גם בהמשך : "ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו" , "ותאמר שרה… מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו".

אפשר לראות כאן מודעות לקשר שבין גיל הגבר לבין הפוריות שלו, מודעות שהלכה ונעלמה עם השנים וחוזרת אלינו לאחרונה. ואפשר לראות כאן עוד אימרה מעניינת: "אחרי בלותי היתה לי עדנה" אומרת שרה, והפרשנות המקובלת היא שאמרה משהו כמו "האם יתכן, לאחר שהזדקנתי, שתהיה לי העדנה להיות אמא?"

שרה, שרה, פמיניסטית שכמוך, האם לא התכוונת לומר : אני, אחרי גיל הבלות, התחלתי לפרוח, היתה לי עדנה, אבל בעלי, מה לעשות, הוא זקן !