להחזיר טהרה ליושנה

ד"ר דניאל רוזנק הוא רופא נשים שספרו "להחזיר טהרה ליושנה" מבקש ליצור מעין מהפכה חברתית הלכתית בנושא טהרת המשפחה.

בתורה יש הבדל בין אשה "נידה", שבתום שבעה ימים מתחילת הדימום טובלת במקווה, לבין אשה "זבה", שרק עם סיום הדימום סופרת שבעה ימים "נקיים" וטובלת. בימינו לא מבחינים בפועל בין "נידה" ל"זבה". כל אשה נוהגת כאילו היא "זבה", ובסוף הדימום ממתינה שבעה ימים עד הטבילה.

כיוון שמתחילת הדימום ועד הטבילה אסורים יחסי האישות בין בני הזוג, יוצא שהתייחסות לאשה כאל "זבה" מוסיפה מספר ימים לתקופת הריחוק. יש מקרים בהם בדיוק בימים אלה מגיע זמן הביוץ של האשה. התוצאה יכולה להיות "עקרות הלכתית", כאשר אשה בריאה ופוריה לא יכולה להרות בגלל שמירה על טהרת המשפחה.

ד"ר רוזנק מתנגד בחריפות לפתרונות שמציעים הרבנים: נטילת הורמונים לדחיית הביוץ, או הזרעה מלאכותית. הוא טוען שאין סיבה שאשה בריאה תאלץ לקחת הורמונים המסכנים את בריאותה, ואין סיבה להתערבות רפואית במקום שאין בעיה רפואית. הוא קורא לחזור להלכה הראשונית, ולהתייחס לאשה במחזור כאל "נידה" ולא כאל "זבה".

כאן מתחיל, ממשיך, ולא ייגמר – ויכוח בין המצדדים בעדכון ההלכה לתקופה המודרנית, לבין המתנגדים לכל שינוי במה שקבעו חכמי היהדות בעבר.

וזה המקום לשתי הערות בעניין פוריות והלכה:

1. האם באמת יש סכנה כה גדולה בנטילת הורמונים במשך מספר החודשים הזקוקים להשגת הריון, כאשר בפועל כל כך הרבה נשים נוטלות הורמונים למניעת הריון במשך שנים רבות?

2. מספר הנשים הסובלות מ"עקרות הלכתית" הוא, לפי ד"ר רוזנק, כ-20 עד 25 אחוז. כלומר, לרבע מהנשים יש "ביוץ מוקדם", וסביר שלרבע נוסף יש "ביוץ מאוחר". לרוב הנשים יש לכאורה "ביוץ ממוצע", ולכן דחיית מועד הטבילה במספר ימים מביא את רוב הנשים לחזור לבעליהן דווקא בזמן שהן בשיא הפוריות. לפיכך, התייחסות לאשה כאל "זבה" מגביר את הילודה בקרב השומרים על טהרת המשפחה.

דם יזע ודמעות

וואריס דירי ( Waris Dirie ) נולדה בשנת 1965 בסומליה, במשפחה שהשתייכה לשבט נוודים.

בגיל חמש עברה מילה. תאור מעשה הזוועה מפורט בספרה "פרח המדבר" ( Desert Flower ). טוב יעשו הדוגלים באיסור ברית מילה לגברים, שמשווים אותה ללא בושה למילת נשים, אם יקראו בעיון את ספרה של דירי ובכך יחסכו מאיתנו דברי הבל שאפשר לייחס רק לבורות מוחלטת או לשנאת נשים תהומית.

השלכות של מילת נשים הן, בין השאר, קשיים במתן שתן, כאבי מחזור קשים, בעיות בקיום יחסי מין, סיבוכים בלידה – אלה מקצת התענוגות שמצפים לנשים שהצליחו לשרוד את המילה עצמה, המתבצעת בתנאי היגיינה שלא פעם גורמים לזיהומים קשים ואף למוות.

הנה תאורה של וואריס על המחזור:

"…אבל המחזור החודשי שלי לא היה עניין לבדיחה. למן ההתחלה, כשהייתי בערך בת אחת-עשרה או שתים-עשרה, זה היה סיוט. המחזור הופיע בפעם הראשונה יום אחד כשהייתי לבדי עם עדר הכבשים והעזים. החום היה בלתי נסבל, ואני ישבתי תשושה תחת עץ, ואי הנוחות שלי גברה משום שבטני כאבה. תהיתי, מהו הכאב הזה? אולי אני בהריון? אולי יהיה לי תינוק? אבל הרי לא הייתי עם שום גבר, אז איך יתכן שאני בהריון? הלחץ הלך וגבר ואיתו פחדי. כשעה אחר כך הלכתי להשתין וראיתי דם. חשבתי שאני גוססת.

השארתי את בעלי החיים רועים בין השיחים, טסתי הביתה ומיהרתי אל אמי בוכה וצורחת "אני גוססת! הו, אמא, אני גוססת!"

"על מה את מדברת?"

"אני מדממת, אמא – אני עומדת למות!"

היא הביטה בי במבט קשה. "לא, את לא עומדת למות. הכל בסדר. זהו המחזור החודשי שלך". מימי לא שמעתי על המחזור החודשי – לא ידעתי שום דבר על כך.

"את מוכנה בבקשה להסביר לי את זה – לספר לי על מה את מדברת?"

אמי הסבירה לי את התהליך ואילו אני התפתלתי אומללה, והחזקתי את בטני. "אבל איך מפסיקים את הכאב הזה? כי, את יודעת, אני מרגישה כאילו אני עומדת למות!"

"וואריס, את לא יכולה להפסיק את הכאב. את פשוט צריכה לתת לו ללכת. חכי עד שהוא יהיה מוכן ללכת".

                                              …………………………

אבל כמו שצפתה אמי, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי להפסיק את הכאב. אף שלא הבנתי זאת בזמנו, דם הווסת נאגר בגופי כמו השתן. אבל מאחר שכמה ימים הוא זרם – או ניסה לזרום – בהתמדה, לחץ החסימה היה עינוי. הדם טפטף טיפה אחר טיפה. התוצאה היתה שמשך המחזור שלי היה בדרך כלל עשרה ימים לפחות…"

בגיל 13, כשאביה רוצה לחתן אותה עם אדם מבוגר, וואריס בורחת לעיר הגדולה. שם היא מצטרפת למשפחתו של דוד שלה, שגריר סומליה באנגליה, ונוסעת איתם ללונדון. היא עובדת בבית המשפחה במשך שש שנים בתנאי עבדות, וכאשר הם חוזרים לסומליה, היא מחליטה להישאר בלונדון.

צלם דוגמנות "מגלה" את וואריס, והיא הופכת במהרה לדוגמנית צמרת. בשנת 1997, בשיא הקריירה שלה, היא מספרת בראיון למגזין "מרי-קלר" את סיפור המילה שעברה. התגובות לא אחרו לבוא:

"קרן האוכלוסיה של האו"ם הזמינה אותי להצטרף למאבקה בהפסקת הנוהג של מילת נשים. הם עבדו עם ארגון הבריאות העולמי וליקטו סטטיסטיקה מחרידה באמת שהעמידה את היקף הבעיה בפרספקטיבה הולמת. אחרי שראיתי את המספרים, היה לי ברור שזו אינה רק איזושהי בעיה פרטית שלי. מילת נשים או בכינויה העכשווי המתאים יותר "הטלת מום באיברי המין הנשיים" נהוגה בעיקר בעשרים ושמונה מדינות באפריקה. הערכת האו"ם היא שהנוהג הזה בוצע ב-130 מליון ילדות ונשים. מידי שנה נשקפת סכנה לשני מליון ילדות לפחות להיות הקורבנות הבאים – כלומר 6000 ילדות ביום."

וואריס דירי הפכה לשגרירת האו"ם בנושא המאבק נגד מילת נשים. כיום מילת נשים אסורה עפ"י החוק ברוב המדינות, אך עדיין מתבצעת בלא מעט מקומות באפריקה, ואפילו בקהילות אפריקאים המתגוררים באירופה. המודעות ההולכת וגוברת מעודדת את וואריס דירי להשקפה אופטימית:

"אני מתפללת שיבוא יום ושום אישה לא תיאלץ לחוות את הכאב הזה. כל זה יהיה משהו ששייך לעבר. אנשים יאמרו "שמעת, מילת נשים בסומליה אינה חוקית עוד?" וכך יקרה במדינה אחר מדינה, עד שהעולם כולו יהיה מקום בטוח לכל הנשים. איזה יום מאושר זה יהיה ולקראתו אני עמלה. אינשאללה, אם ירצה האל, זה יקרה".

 

 

מהי באמת היסטריה ?

כל פמיניסטית מתחילה יודעת שהמילה "היסטריה" מקורה בשורש "היסטרה" – שזה "רחם" ביוונית, מתוך אמונה עתיקה שההיסטריה היא תופעה נשית במהותה. היפוקרטס וממשיכיו חשבו שהרחם "מטייל" בתוך הגוף, וגורם להפרעות בהימצאו במקום הלא מתאים.

כך מתאר זאת אפלטון : "הרחם הוא חיה שרוצה להוליד ילדים. כשאינו ממלא את יעודו לאחר גיל ההתבגרות, הוא מתקדם בתוך הגוף, מפריע לנשימה, וגורם לסבל רב ולמחלות".

התופעה נחשבה לכל כך נשית, ש"היסטריה נשית" היתה מילה נרדפת ל"היסטריה", ובוויקיפדיה בעברית אין אפילו ערך "היסטריה", אלא רק "היסטריה נשית".

בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ושל הפסיכואנליזה, ההיסטריה הוגדרה כסוג של נברוזה הפוגעת גם בנשים וגם בגברים, ומתאפיינת בהשלכות גופניות (כגון שיתוק זמני, עיוורון, התכווצויות) ונפשיות (כגון התפרצויות רגשיות, התקפי חרדה ותרדמה).

בימינו ההיסטריה אינה נכללת כהפרעה רשמית בספר האבחון של ההפרעות הנפשיות (DSM), וסימפטומים שנחשבו בעבר למאפייני היסטריה משוייכים לקבוצת הפרעות החרדה או הפרעות ההמרה.

אולם בשפה המדוברת עדיין משתמשים במילה "היסטריה" כדי לתאר התפרצות רגשית חסרת מעצורים, כמו זו שמתוארת בספרה של הלן גרמיון   ( Helene Gremillon )   "איש הסוד"  ( Le confident ).

הערה: הספר אמנם תורגם לעברית עפ"י המקור הצרפתי, אך את שם הספר תרגמו מהגרסה הגרמנית, לכן הוא נקרא בעברית "העיקרון הסודי של התשוקה", לא ברור מדוע.

זהו סיפורה של אשה שרוצה ילד, אך אינה יכולה ללדת. זהו גם סיפורה של חברה שלה, נערה שמקבלת מחזור בפעם הראשונה בהיותה אצל אותה אשה, שעוזרת לה:

"אני הולכת למות, אני מדממת…" היא מיד הבינה במה מדובר. היא חייכה, גם היא לא העיזה לומר כלום להורים שלה ביום שזה קרה לה. כדי להרגיע את הכאב, היא ביקשה מסופי להכין לי אמבטיה חמה. אני לא יודעת כמה זמן נשארתי באמבטיה הזו, מסתכלת על הבטן שלי, מופתעת ממה שקורה בפנים. האם אגלה עוד הרבה סודות מהסוג הזה לאורך חיי?

הנערה רוצה לנצל את הפוריות החדשה שלה כדי לעזור לחברתה, ומציעה לאשה "לעשות ילד במקומה". האשה מסכימה, היא רוצה ילד בכל מחיר. אלא שאת המחיר היקר מאד לא רק היא תשלם, אלא כל הסובבים אותה.

זה לא סיפור על "כמיהה לילד", זה סיפור על "היסטריה לילד". זה סיפור המתאר מה קורה כאשר הרצון הטבעי לילד מפנה את מקומו ללחץ החברתי, כאשר האשה מוכנה להקריב את הקשר עם בן-זוגה, את קשרי הידידות והמשפחה, כאשר היא מוכנה לחיות בשקר עם עצמה ועם הסובבים אותה עד סוף חייה – כדי לקבל ילד.

ההתחרפנות הזו של הרחם – זו באמת היסטריה.

חייה הפרטיים של אנה פרנק

אנה פרנק, הוריה, אחותה, זוג נוסף עם בנם המתבגר, ועוד אדם אחד – שמונה אנשים נכנסו למחבוא בחודש יולי 1942 ונשלחו משם למחנות ריכוז באוגוסט 1944. מכל השמונה חזר רק אוטו פרנק, אביה של אנה, שהחליט לפרסם את היומן שבתו כתבה במחבוא.

תחילה כתבה אנה את היומן רק לעצמה, ושמרה בקנאות על המחברת שלא הסכימה להראות לשאר דיירי המחבוא. אולם במרץ 1944 שמעה ברדיו את אחד השרים בממשלה הגולה ההולנדית אומר, כי לאחר המלחמה ייאספו המכתבים והיומנים המתעדים את תקופת המלחמה. אנה התחילה לכתוב מחדש את היומן, תוך מתן שמות בדויים לדיירי המחבוא, והשמטת הקטעים האישיים שלא רצתה לפרסם.

כשהחליט אוטו פרנק לפרסם את היומן, הוא שילב בין שתי הגרסאות של אנה. אך הוא גם ערך שינויים משלו: החזרת השמות המקוריים של משפחתו (את הדיירים האחרים השאיר תחת שמם הבדוי), השמטת קטעים על יחסיה של אנה עם אמה (עליה כתבה כמה דברים קשים), וכן צנזור קטעים אישיים מדי שכתבה אנה.

כאן המקום להזכיר שאנה, ילידת יוני 1929, היתה בת 13 בהיכנסה למחבוא. שם חוותה את תחילת תהליך ההתבגרות, את הפיכתה מילדה לנערה, את התפתחות יחסיה עם הבחור היחיד בסביבה, את הנשיקה הראשונה, וכנראה עוד כמה דברים שמופיעים בגרסה הלא מצונזרת שיצאה לאור לאחר פטירתו של אוטו פרנק.

כמה פרטיות יכולה להיות בחייהם של שמונה אנשים שבמשך שנתיים חיים יחדיו כאסירים בחדרים צפופים, ללא אפשרות לפתוח חלון כדי לראות אור יום או לנשום אוויר צח, עם תנאי היגיינה מינימליים, כמות אוכל לא מספקת, פחד מתמיד להיעצר על ידי הגסטפו…

ובכל זאת אנה חושפת ביומנה את הסודות הקטנים שהצליחה לשמור לעצמה בעולם חסר הפרטיות שבו היתה חיה. ראוי לכבד את פרטיותה, ולא לנסות לדעת מה בדיוק קרה בינה לבין פיטר, ומה בדיוק חשבה על אימה. אבל קטע אחד מרגש ויפה שכתבה על המחזור החודשי הופיע כבר במהדורה הראשונה, ומתאים לחשיפה:

"מה שעובר עלי נראה לי כל כך מופלא, לא רק השינויים החיצוניים של גופי, אלא גם מה שקורה בתוכי. למרות שאני לא מדברת עם אף אחד על עצמי, ועל כל הדברים האלה, אני חושבת עליהם וכותבת אותם כאן.

בכל פעם שאני מקבלת – זה קרה לי רק שלוש פעמים – אני מרגישה שאני נושאת סוד מתוק, למרות הכאב, העייפות והלכלוך. לכן, למרות אי הנעימויות של הימים האלה, אני חושבת בשמחה על הפעם הבאה שארגיש את הסוד הזה".

ביולי 1944, פחות מחודש לפני שנעצרה, כתבה אנה את משפטה המפורסם בו היא מביעה את אמונתה ש"בני האדם הם טובי לב". זוהי אותה האופטימיות שבה כבר קיבלה בינואר של אותה שנה את השינויים המתחוללים בגופה, אופטימיות מלאת אמונה שהעתיד עוד לפניה. היא עוד חיה בליבנו, שבעים שנה לאחר מותה.

מחפשת את המילים

הספר "מילים כדי לומר זאת" (Les mots pour le dire) של הסופרת הצרפתיה מארי קרדינל   (Marie Cardinal) תורגם לאנגלית תחת השם The words to say it  ואף זכה לגרסה עברית (בהוצאת "אדם"). זהו אחד הספרים שכל אישה חייבת לקרוא, אך נדרשת כאן מוכנות נפשית לקריאה של סיפור אוטוביוגרפי קשה במיוחד.

הסופרת משתפת אותנו בפסיכואנליזה שעברה לאורך שבע שנים (!) כדי לצאת ממשבר גופני ונפשי עמוק ביותר שבו היתה שרויה. במשך שלוש שנים, היא סבלה מדימום כמעט בלתי פוסק מהרחם. לא עזרו תרופות וניתוחים, והרופאים עמדו חסרי אונים מול תופעה שלא היה לה כל הסבר רפואי. כך היא מתארת את מצבה (באחד הקטעים הקלים יחסית לקריאה):

"איזו אישה לא היתה נחרדת לאבד כך את דמה ? … הכתמתי כל כך הרבה כורסאות, כסאות, ספות, שטיחים, מיטות !  השארתי אחרי כל כך הרבה שלוליות, טיפות וטיפטופים בכל כך הרבה חדרי מגורים, חדרי אוכל, כניסות, מסדרונות, בריכות, אוטובוסים, ומקומות אחרים ! "

עד שהיא מחליטה לברוח מאישפוז ולהתמסר לטיפול של פסיכואנליסט. וכך, לאורך שבע שנים, היא תלמד להשתמש במילים כדי לבטא את רגשותיה, את חרדותיה, את תחושותיה. היא משחזרת את ילדותה בין הורים פרודים, אב חולה בשחפת ואם שאיבדה תינוקת לאותה מחלה, ומאז חיה באובססיה של סטריליות, בנוסף לקנאות דתית קיצונית.

"פחדתי לגלות מה יכול להפחיד אישה בת שלושים וארבע שראתה אנשים נהרגים ברחובות [במלחמת אלג'יריה] שחוותה את גופה נקרע בלידת ילדיה, שידעה מה הם לוחמה כימית,  עינויים ומחנות ריכוז. אבל מה שגיליתי היו פחדים של ילדה קטנה."

לאחר ניתוח מפורט של כל חוויה מהילדות, היא מגלה חלקים חדשים בגופה ובאישיותה. היא לומדת לקבל את עצמה כאדם, וגם כאישה.

את הספר היא מקדישה "לרופא שעזר [לה] להיוולד".

 

דרקון הנשיות המסתורי

פרס נובל לספרות לא זכה בכבוד להיות מוענק לאלבר כהן (Albert Cohen). הסופר הפסיד, אך הפרס הפסיד יותר, כשהוועדה לא מצאה לנכון להכתיר את אחד הסופרים הראויים ביותר. אנו לפחות זכינו בכמה יצירות מופת פרי עטו של הסופר הגדול, וביניהן "הנאווה לאדון" (Belle du Seigneur). זהו ספר ענק (תרתי משמע) המגולל את סיפור האהבה של כל הזמנים, ומי שלא קרא אותו – לא קרא סיפור אהבה מימיו.

גיבורי הסיפור הם סולל, בנו של רב הקהילה באחד מאיי יוון, ואריאן, השיקסע הנשואה שלא באושר. שניהם צעירים, יפים, חכמים ועשירים, אך מה יהא גורלו של זוג מושלם בתנאי גן עדן ? מעולם לא ניתחו טוב יותר את מהותו של רגש האהבה.

אלבר כהן, שהתפאר בהצלחותיו הרומנטיות, הואשם בהצגת הנשים בספריו כקלות דעת וזקוקות לתמיכה גברית. אך אין לו מתחרה בתיאור המתומצת והמרגש של האשה העומדת לקבל מחזור :

–          כואב לי הראש, אני צריכה לחזור הביתה – אמרה, וקמה.

–          כן, ודאי, אני כבר לוקח אותך.

–          לא, אני צריכה להיות לבד. בקרוב לא אהיה במיטבי.

הוא לא התעקש. הוא ידע שעליו להיות זהיר כשהיא משמיעה את המשפט המאיים, שהוא הסימן החודשי לסכנה, ומבשר רגישויות, מצבי רוח, ובכי ללא סיבה. עדיף להיזהר ממנה, בעיקר ביום שלפני. לשתוק, לא להתווכח, לקבל את כל גחמותיה.

–          בסדר, יקירתי – אמר, מתחשב ועדין כמו כולנו בנסיבות אלה, וכמו כולנו, אחי, כנוע לקראת הגעתו של דרקון הנשיות המסתורי.

זו היתה שיחה בין אריאן לבעלה, לפני שעזבה אותו לטובת סולל. עם המאהב המושלם, שלא כמו עם הבעל, אין שיחות גשמיות על כאבי ראש ומצבי רוח : הם כמלאכים בעולם שכולו טוב. הספר קורא לנו לחזור להיות בני אדם, ולקבל באהבה גם את מוגבלויות הגוף.

קסמה של כיפה אדומה

"האגדה משעשעת את הילד, ובעת ובעונה אחת מסבירה לו את עצמו ומחזקת את התפתחות אישיותו. היא מעניקה משמעות ברמות כה שונות, ומעשירה את קיומו של הילד בדרכים כה רבות, עד כי אין ביכולתו של שום ספר למצות את תרומתן הרבה והמגוונת לחיי הילד."

כך כותב ברונו בטלהיים (Bruno Bettelheim) פסיכולוג הילדים הנודע, במבוא לספרו "קסמן של אגדות" (The Uses of Enchantment). הוא מסביר כיצד הילד מגלה, בכל שלב בהתפתחותו, משמעויות נוספות לאגדה מסויימת. למי שלא הספיק לקרוא את כיפה אדומה מאז שחדל להיות ילד, הנה משמעות האגדה בעיני המבוגר :

ילדה קטנה הלובשת בגדים אדומים (סימן לקבלת מחזור ותחילת התבגרות) נשלחת על ידי אמה לבקר את סבתה. הילדה צריכה לחצות את היער, ואמה מזהירה אותה שלא לסטות מהדרך הישרה (לא להתפרפר בדרך לחתונה). היא פוגשת את הזאב (הגבר המפתה), ומסבירה לו כיצד להגיע לבית הסבתא (הילדה לא יודעת להתמודד איתו כי היא עוד צעירה, אך הסבתא שהיא כבר אשה בוגרת – תדע). הזאב מגיע לבית הסבתא, בולע אותה, לובש את בגדיה ונכנס למיטתה.

כאן מתקומם בטלהיים נגד הגרסה שבה כיפה אדומה מצטרפת לזאב במיטה, וטוען שכל קסמה של האגדה נעלם כשלא מותירים מקום לדמיון. הנה לדוגמה איור של גוסטב דורה לכיפה אדומה במיטה עם הזאב :

 

 

"לכל האגדות הטובות משמעויות ברמות רבות. רק הילד יודע באיזו משמעות יש משום חשיבות לגביו ברגע מסוים. בהתבגרו, מגלה הילד היבטים חדשים באגדות ידועות אלו, ודבר זה מעניק לו את האמונה, כי אכן התבגר בהבנתו, מאחר שאותו סיפור מגלה לו עתה הרבה יותר". כך מסביר בטלהיים למה חשוב לא לגלות לילד בצורה ברורה את משמעות האגדה.

לאחר שהזאב בולע גם את כיפה אדומה, מגיע הצייד (דמות האב), פותח את בטנו של הזאב ומשחרר את כיפה אדומה ואת סבתה. כך הן "נולדות מחדש" ומגיעות לצורה נעלה יותר של קיום אנושי, והילד מאמין שיש גם בכוחו לבצע את המעבר לשלב הבוגר יותר של חייו.

ולפני שנקרא לילד את האגדה הבאה, כדאי שנבדוק מה משמעות הנעל של לכלוכית או התפוח של שלגיה…

הגברת עם הקמליות

הסיפור הקלסי של  "הזונה החוזרת למוטב בזכות אהבת אמת" סוחט דמעות כבר מאות שנים, והנה דוגמה מפורסמת שמתגלגלת מדור לדור :

בסרט "אשה יפה", אדוארד (ריצ'רד גיר) לוקח את ויויאן (ג'וליה רוברטס) לאופרה. ולאיזו הצגה אם לא "לה טראוויאטה", שהסרט מתיימר להיות מושפע מסיפורה (למרות הסוף השונה לגמרי) ?

על אותו משקל, אילו "לה טראוויאטה" ("המופקרת" בעברית עדכנית) היתה קוראת ספר, היה ראוי שיהיה זה "הגברת עם הקמליות", שעליו מתבסס סיפור האופרה.

"הגברת עם הקמליות" (La Dame aux camelias), שכתב אלכסנדר דיומא הבן (Alexandre Dumas Fils), הוא סיפורה של מרגריט גוטיה, אשה צעירה ויפה המתפרנסת מחסדיהם של מעריצים עשירים. כאשר מתאהב בה ארמן דובל, היא מחליטה לזנוח את הגברים האחרים ולהתמסר לאהבה האמיתית. אלא שאביו של ארמן, שדואג למוניטין של בנו, משכנע את מרגריט לוותר עליו ולא להרוס את עתידו. היא מסכימה ועוזבת את ארמן שאינו יודע על שיחתה עם אביו. תחילה ארמן כועס על "בגידתה" של מרגריט, אך בסוף נודע לו על הקרבתה והוא חוזר אליה, אך מאוחר מדי, כי מרוב צער היא נכנעה למחלת השחפת ומתה.

וכך מתאר המספר את מרגריט :

" מרגריט היתה נוכחת בכל הופעות הבכורה ובילתה כל ערב בתאטרון או בנשף. לכל הצגה חדשה, ידעו שהיא תגיע עם שלושת הדברים שליוו אותה תמיד, ושהיו מונחים לפניה בתאה הפרטי בקומת הבמה: משקפת, שקית סוכריות וזר קמליות. עשרים וחמישה ימים בחודש היו אלה קמליות לבנות, וחמישה ימים – קמליות אדומות. מעולם לא נודעה הסיבה למגוון הצבעים, אותו אני מציין מבלי שאוכל להסבירו, ושאליו שמו לב כמוני כל מבקרי התאטראות וכל חבריה. "

קשה להאמין שספר שיצא לאור בשנת 1848 רומז בצורה כה ברורה לימי המחזור. קשה גם להאמין שאפילו הפרסומות של המאה העשרים ואחת לא מצאו דרך יותר אלגנטית להציג את הנושא. אבל מה שממש אי אפשר להבין, זה את כוונת המחבר במילים "מעולם לא נודעה הסיבה …"

גלגולו של הספור לא הסתיים, ואומרים שגם הסרט " מולן רוז' "  מבוסס עליו. כאן נשאר רק הצבע האדום (" רוז' " בצרפתית), כי מי יכול להבין בימינו מה מסמלת קמליה לבנה ?

                

גבר עם מחזור

עבור אשה גאה בנשיותה, נראה כי אין "מחמאה" יותר מרגיזה מאשר הכינוי "אשה עם ביצים".  למה לדמות את האשה לגבר ? ומה מחמיא בזה ?  כיצד היה מגיב גבר, לו היו מדמים אותו לאשה ?

את הרעיון היטיבה להמחיש גלוריה סטיינם (Gloria Steinem ) פעילה למען זכויות האדם בכלל וזכויות האשה בפרט, שאף היתה שותפה לייסוד כתב העת הפמיניסטי "מיז" (Ms.) . היא כתבה באוקטובר 1978 מאמר בשם "אילו גברים היו מקבלים מחזור" (If Men could Menstruate).

הנה כמה מההשלכות האפשריות :

אילו גברים היו מקבלים מחזור, הם היו מתגאים באורכו ובכמותו.

הנערים היו מציינים את הגעת המחזור, סמל לגבריות, בחגיגות ובטכסים דתיים.

הקונגרס היה מקים מכון לחקר כאבי המחזור.

הממשלה היתה דואגת לכך שהפדים והטמפונים יחולקו בחינם.

ולגבי מעמד האשה :

נשים לא יכולות לשרת בצבא, שהרי רק מי שמאבד דם יכול לשפוך דם.

נשים לא יכולות לשמש בתפקידי כמורה, מכיוון שלא תרמו את דמן לכפרת עוונות האנושות.

נשים לא יכולות לעסוק בכל התחומים שדורשים חוש  לזמן, למרחב, לחישובים ולמדידות, כשהן נטולות מחזור, שהרי המחזור מקשר בין האדם ליקום וממחיש את סמליות המוות בכל חודש מחדש.

המאמר אמנם נכתב בסגנון היתולי, אך דבר אחד מאד רציני ניתן ללמוד ממנו : אם הגברים היו מקבלים מחזור, הדבר היה ודאי נחשב לתופעה חיובית ומעוררת גאווה. מתי תוכלנה גם הנשים להתגאות במחזור ?

במאמר מופיע משחק מילים : men-struation